כתבה על קלעי הפועל מעברות בעיתון זמן נתניה

שלומיתטחנאי

יורים ומחייכים....

המדור הצטייד באדישות ויצא למטווח במעברות, בחברת קלעים אולימפיים פרפקציוניסטיים. היה קצר וקולע
מאת - בן קפלן

לפני חודש, אולי יותר, המדור, באובססיביות הרגילה, קרא את מדור הספורט. כהרגלו הוא התעמק גם באותיות הקטנות, בידיעות האלה שאף אחד לא ממש קורא אותן, חוץ מהמדור כמובן ומאלו שהידיעות עוסקות בהם. אתם יודעים: טקוואנדו, טניס שולחן, מצנחי רחיפה, דברים כאלה שברומו של עולם. אחת הידיעות, תחזיקו חזק, עסקה באליפות ישראל בקליעה. היא בישרה שהפועל מעברות זכתה השנה בתואר, והמדור הנרגש פיזז מאושר. סוף סוף יש איזו אלופה באזור שהוא כותב עליו. חוץ מזה, "קליעה" נשמע לו נורא שיקי. אמנם המקסימום שהוא ירה זה ברובה מים, אבל הוא שמע שדופק נמוך מסייע מאוד לעוסקים בדבר, ובתור אחד שתמיד מאשימים אותו שהוא אדיש לסביבתו עד כאב, הוא חשב לעצמו שהנה, נמצא הספורט שכל כך יתאים לו.

ביום ראשון הגיע המדור למטווח במעברות ללוות אימון שקט של חלק מהקלעים המקומיים. את האימון העביר גיא סטריק, תותח רציני בתחום, שייצג אותנו באולימפיאדה הקרובה. למרות ההתלהבות הראשונית, האימון נערך במקום לא ממש נוצץ, מעין לול ישן שעבר הסבה. מי יודע, אולי דווקא ככה גדלים אלופים. "לפני 50 שנה דגרו פה", מסביר משה טליאס, מנהל המקום למד ור, "ואז אפרא (אפרים) פורת הקים את מועדון חמש האותות והוביל את נושא הקליעה אצלנו".

קליעה היא ספורט מעט בעייתי. כמעט ולא שומעים עליו, כך שנשאלת השאלה מה מניע עוללים צעירים לוותר על חלומם להיות כדורגלן מיליונר וללכת דווקא לכיוון של חיסול מטרות מנייר. "אנחנו מתחילים פה מגיל 12", מסביר טליאס, "מגיעים ילדים ומי שאוהב נשאר, אחר כך נשארים המוכשרים, אלה שהחיידק דבק בהם והם מתמודדים עם הלחץ הזה".

עדי בת ה-15 ואורן בן ה-16 מתאמנים באותם רגעים במטווח. למרות שהם נושאים עמם נשק, המדור גילה אומץ והטריד גם אותם בשאלה הזו. "אני אוהב כל מה שקשור לנשק", מסביר אורן, "די הרבה זמן חיפשתי איפה אפשר לירות. שלחו אותי הנה, עשיתי שיעור ניסיון, ומאז שנה אני פה".

"אני יורה שנה וחצי", מספרת עדי החייכנית, "אמא של חברה שלי עבדה פה והיא חשבה שאני אתאים לזה. באתי לשיעור ניסיון ואני פה. זה מעניין, זה כמו להציב לעצמך אתגר, בכל פעם אתה חייב לעבור גבול מסוים".

למרות ההתלהבות של החבר'ה, מוכרחים להודות שבמבט ראשון הספורט הזה לא נראה משובב מדיי. עומדים כמה קלעים, יורים 60 כדורים (40 לבנות) כשהם צריכים
לפגוע באמצע, להשיג "בול" ששווה 10 נקודות, כדי להתקרב לתוצאה המושלמת (600 לגברים, 400 לנשים). למתבונן מהצד כל העסק הוא לא פוטוגני לחלוטין, שלא לומר טיפה משעמם, ולכן בעיקר נזכרים בו רגע לפני המשחקים האולימפיים, אז נשלפות התקוות המקומיות ומובצאות לאור. "זה מאוד מתסכל, אי החשיפה", מודה טליאס, "אבל הספורט ההישגי נותן לנו עדיפות. יש לנו הישגים גבוהים מאוד והם עוזרים לנו. עוד נגיע למדליה, כמו שאומרים צריך את השפיץ של הנעל".

כדי שאותו השפיץ יימצא, צריך לחפש, והרבה. זה לא ממש פשוט להיות קלע טוב, אפילו די מסובך. מעבר לכישרון הבסיסי צריך הקלע להגיע לחוסן מנטלי עצום, מה שקצת הוריד מוטיבציה מהמדור הלא יציב. "צריך אופי, שקט נפשי, עם הרבה אמביציה לשלמות", מסביר טליאס, "אתה מחפש ושואף לשלמות. ברגע שיש לך את זה, אתה יכול להיות קלע. ברגע שאתה מחפף, אתה בבעיה".

סטריק, שבאותם רגעים מאמן את החבורה הקולעת, מוסיף אף הוא עצות למדור: "הדבר המרכזי הוא להגיע ליציבות טובה. צריך לדעת לשלוט בשרירים, להשאיר שריר סטטי, זה דבר מאוד מסובך. אתה צריך לשלוט נכון בשרירים שלך. בתחרויות יש גם חשיבות לדופ
ק. הדופק גבוה ואתה צריך להוריד אותו. יש כל מיני טכניקות של הרפיה, שבעזרתן אתה עוזר לעצמך להוריד את הדופק. עוד דבר זה לכוון את צורת החשיבה שלך לכיוונים חיוביים, כי מה מלחיץ? - או חשיבה על עבר 'עד עכשיו יריתי בול בכולם' או חשיבה על עתיד 'מה יהיה הלאה?'. אם אתה מצליח לחשוב הווה, אתה יכול להצליח. לחשוב כל פעם על הכדור הקרוב". אגב, סתם שתדעו, בתחרות סבב הגביע העולמי האחרונה השיג המאמן 599 נקודות מתוך ,600 השווה את השיא הישראלי ומיקם את עצמו כשלישי בעולם.

כדי להצליח בספורט הזה ולהגיע לטופ העולמי, צריך להיות מדויק ופרפקציוניסט עד אימה. תזוזה קלה, זבוב תועה או סתם טיפת זיעה לא במקום, יכולים לחרב חלומות גדולים. מי שיכול להעיד על כך הוא דורון אגוזי, שלאחר האזנה לסיפורו המדור הזדהה איתו עד מאוד. מתברר שאגוזי היה אמור להיות אחד מנציגי ישראל לאולימפיאדה הנוכחית, ובאחת התחרויות שבהן הוא אמור היה לקבוע את הקריטריון דווקא הלך לו לא רע. הוא השיג 592 נקודות מתוך ,600 אמה-מה? הקריטריון האולימפי עמד על .593 אגוזי החמיץ את אתונה כמאמר הקלישאה: "על חודה של נקודה". אם זה היה קורה למדור, הוא
בוודאי היה מתחיל בנהי בלתי מתכלה, אבל אגוזי מצדו, רגוע ושליו, לא מתפתה להצעות הדיכאון שמוגשות אליו. "זה היה לאכול את הלב", הוא מודה, "אבל ישנתי גם אחרי. אני תמיד יכול לישון. חושבים קדימה".

אגוזי הוא תושב מעברות, כך שההגעה לתחום הייתה די מתבקשת מבחינתו. "לפני עשר שנים המטווח היה פתוח למי שרוצה להתנסות", הוא מספר, "באתי, מאוד מצא חן בעיניי, גם פגעתי טוב, דיברתי עם משה טליאס והצטרפתי לחוג". ומאז הוא יורה, פוגע, ולמרות הפצרות המדור לא משתעמם: "זה לא משעמם. אולי מבחוץ אין הרבה מה לראות, אבל ההתמודדות היומיומית מעניינת. אנשים מבחוץ לא רואים מה קורה בפנים. זה ספורט מאתגר באופן אישי".

זה נראה מאוד מלחיץ.

"יש לחץ מאוד גדול. אתה גם לא יכול להתאמן על לחץ כזה. הירי של האימון שונה לגמרי מזה של התחרות, כי יש לך יציבות טובה. בתחרות הדופק עולה ופתאום אתה נמצא במצב שאתה לא רגיל. המקום היחיד שאתה יכול להתאמן לקראת תחרות בלחץ זה בתחרויות עצמן".

קלעית נוספת שירתה במקום באותם רגעים, ושספגה הערות בונות מסטריק, היא אלה שטרן, שבמבט ראשון נראתה למדור קרת רוח עד אימה, אבל אחרי כמה דקות
הוציאה לא מעט חיוכים. "אמא שלי רצתה שאני אעשה קצת ספורט. לרוץ? בחיים לא! אז למדתי במעברות והגעתי לפה, זה עניין אותי", היא מסבירה את כניסתה לענף והודפת את טענות השעמום: "זה להתחרות נגד עצמך, זה ספורט שאו שתופס אותך או שלא. כעיקרון אני ממליצה עליו, אבל צריך אופי מיוחד, זה לא מתאים לכל אחד. צריך להיות רגוע, למרות שאני לא רואה את עצמי בן אדם רגוע. חוץ מדורון שהוא הכי רגוע בעולם, שאר הקלעים לא ממש רגועים, אבל כשבאים להתחרות רוגע הוא הדבר הכי חשוב, ואז אני רגועה. העניין הוא לנצח את עצמך, את המחשבות שלך, את ההתרגשות שלך. זה רק אתה נגד עצמך".

בינתיים, עם או בלי רוגע, שטרן עוסקת בקליעה כבר ארבע שנים, ומסומנת כתקווה רצינית למדיי לקראת האולימפיאדה הבאה שתערך בבייג'ין. בשביל הנוכחית היא לא ממש בשלה. אבל למרות הסימון העתידי, שטרן לוקחת את העניין באדישות האופיינית לקלעים, שלא לומר בקלילות. "זה עוד רחוק", היא אומרת, "לא חושבים על זה בינתיים, כן, אני רוצה להגיע לאולימפאידה אבל עוד לא חושבת על מדליה או משהו כזה".

המדור מצדו, קשקש איתה עוד כמה דקות, עד שהגיע סטריק המנוסה. "מה אמרת
קודם לגבי המדליה?", הוא שואל את שטרן שלפתע מחייכת שוב, "אם את לא חושבת על מדליה אולימפית אז עדיף לא להגיע לשם בכלל". שטרן עוד ניסתה להסביר לסטריק, שיש חוויה, שזה כיף ומעניין ומייצגים את המדינה, אבל הוא לא ממש הסכים. מבחינתו היא שווה מדליה וזהו זה, השאר לא ממש נחשב. שהרי ככה זה עם פרפקציוניסטים, הם משיגים 599 נקודות, משווים את השיא הישראלי, מדורגים בצמרת העולמית ומייסרים את עצמם עד כאב בניסיון למצוא איפה ברחה לה הנקודה החסרה.

רפתן · על ידי **רפתן** » 23 מרץ 2004, 13:59

אורן מזל טוב כאן זה לא ת"א כאן זה אמצע נתניה וכתבו עליך ראשון
אבל לפי התוצאה מת"א אתה מתקדם יפה וגם זה יגיע.
אהבתי את העיברות של השם של אלה שטרנברג זה ארוך מדי אבל מה חשוב הדיוק העיתונאי, העיקר המדליה.
ולכם הקלעים ממעברות אלופים ובצדק....המשיכו לעשות חייל.
שלומקה גם מפרי הרחוקה את יכולה להיות גאה בזוואטוטים שהכנת לגיא.[/b]

משה טליאס · על ידי **משה טליאס** » 23 מרץ 2004, 22:22

שלומית
החניכים שלך עובדים קשה
ומגיע להם חשיפה ראשונה בתקשורת
כל הכבוד להדפסת הכתבה אני תליתי אותה בחדר אוכל

והצעה לכל המעודונים כדאי ליזום פגישות עם התקשורת לא לחכות שיבואו לחפש אותנו
צריך לעורר עניין ולהזמין אותם לבקר במטווחים
כך יותר יכירו אותנו וגם ניזכה ליותר חשיפה מה שיביא יותר קלעים
:idea:

ואך שאומרים
אם אין אני לי ,מי לי

משה טליאס

BIG^O · על ידי **BIG^O** » 24 מרץ 2004, 15:53

לא נותר אלה לחייך

יומטוב...
אורן