קליעה - כתבה שהתפרסמה בעיתון זמן תל אביב - 22.8.2008

[שלמה ברסלר]

קליעה - כתבה שהתפרסמה בעיתון זמן תל אביב ב- 22.8.2008

הפרסום באישור כותב הכתבה בעיתון זמן תל אביב



הקלע גיא סטריק הוא הספורטאי הישראלי היחיד המחזיק בשיא עולם. במאי השנה, בתחרות גביע העולם במינכן, הוא השיג את התוצאה המקסימלית בירי בשכיבה – 600 נקודות. בכך הפך סטריק לאדם ה-12 אי פעם שהשיג תוצאה זו, וכמובן לשיאן עולם. סטריק זכה גם בשלושה גביעי עולם, והיה אלוף אירופה ב-2005. כל אלה הפכו אותו לאחד מהקלעים הטובים והנערצים בעולם. למרות זאת, בארבע האולימפיאדות בהן השתתף, לא השיג סטריק ולו מדליה אחת. "איך שיריתי הגיע משב רוח", אמר סטריק השבוע לאחר התחרות בבייג'ינג, בה סיים במקום ה-12, שוב ללא מדליה.

גם שני הקלעים הנוספים שנשלחו לאולימפיאדה, דורון אגוזי וגל סימקוביץ', השיגו תוצאות מאכזבות במשחקים. אגוזי, שהישג השיא שלו הוא מקום רביעי באירופה, סיים במקום ה-41 בירי ברובה אוויר ובמקום ה-36 בירי בשלושה מצבים. את אותה תחרות סיים סימקוביץ' במקום ה-38 בלבד, למרות שרק לפני שנה השיג מדלית זהב באליפות העולם בירי בשכיבה.

מסכנים הקלעים. במהלך ארבע השנים שבין האולימפיאדות, כשאף אחד במדינת ישראל לא מתעניין בהם, הם משיגים תוצאות מצוינות. התאחדות הקליעה הישראלית נחשבת לאחת מההתאחדויות המובילות בעולם, ובקהילת הקליעה הבינלאומית נחשב הקלע המוביל שלנו, גיא סטריק, לאגדה של ממש. אבל דווקא במשחקים האולימפיים, כשהם סוף סוף מקבלים את תשומת הלב לה הם ראויים, מאכזבים הקלעים פעם אחר פעם. עד היום הישג השיא הישראלי באולימפיאדה הוא מקום שמיני בלבד. חובבי הספורט שאינם בקיאים במקצוע הקליעה נאלצים לשמוע מדי ארבע שנים משפטים כמו "היה משב רוח", או "יריתי מאמצע המטווח שם הרוחות יותר חזקות", מפי הקלעים. לרובנו המשפטים האלה נשמעים כמו תירוצים. האומנם?

כדי להבין את המעידות החוזרות ונשנות באולימפיאדה יש צורך להבין קודם כל את חוקי ענף הקליעה, ומי יותר מתאים לכך מעו"ד יצחק יונסי, סגן יו"ר התאחדות הקליעה והקלע האולימפי המצטיין של ישראל, שהשיג את המקום השמיני באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984. "ישנן תחרויות המתקיימות באולם סגור, ויש כאלה המתקיימות במטווח פתוח", מסביר יונסי, "באולם הסגור אין השפעות חיצוניות כמו רוח. במטווחים פתוחים לעומת זאת, בהם יורים לחמישים מטר, יש הרבה גורמים 'מלכלכים' כמו רוח, לחות ותאורה. במטווח מסוג זה המטרה מחולקת ל-10 מעגלים, כאשר המעגל המרכזי מקבל 10 נקודות וקוטרו סנטימטר בלבד, וככל שמתרחקים מהמעגל המרכזי מאבדים נקודה. ישנם שני סוגי מקצים בתחרות זו, ירי בשכיבה וירי בשלושה מצבים. התחרות בה השתתף סטריק הייתה ירי בשכיבה, שבה יורים 60 כדור. 60 הכדורים מתחלקים ל-6 סטים של עשרה כדורים, ובכל סט ניתן להשיג עד 100 נקודות. אגוזי וסימקוביץ' התחרו בירי בשלושה מצבים – שכיבה, כריעה ועמידה – כאשר בכל מצב יורים 40 כדור. זו בעיני התחרות הכי קשה כי אתה משלב מקצועות, כמו שחייה בסגנון מעורב".

לדבריו יונסי אותם "גורמים מלכלכים" עשויים להשפיע בצורה ניכרת על תוצאות התחרות. "אם יש לחות גבוהה אז מזיעים, אבל עם זה אפשר להסתדר", אומר יונסי, "מנגבים את הזיעה מדי פעם, לא נורא. אפקט קריטי יותר הוא שברגע שנח טל על האדמה, והשמש עולה ומחממת את האדמה, נוצרים גלי חום. גלי החום האלה, כשהם עולים הם יכולים לגרום לתפיסה לא נכונה של תמונת המטרה. קלעים מנוסים יודעים לזהות את הדברים האלה אבל זה מחייב המון ניסיון ומחשבה".

צריך לזכור כמובן שכל סטייה במילימטר עלולה לייצר אסון לאומי, ושבמקצוע הקליעה טווח הטעות מצטמצם לנימה קטנה וזעירה. "באולימפיאדה האחרונה למשל ההבדל בין מקום 8 למקום 23 היה 2 נקודות", אומר יונסי, "כלומר בנאדם שפספס שני כדורים במילימטר, מוצא את עצמו במקום 23 ולא עולה לגמר, אליו עולים שמונת הראשונים. לסטריק, שסיים בבייג'ינג במקום ה-12, הייתה אותה תוצאה כמו מקום שמיני. שובר השוויון במקרה כזה נעשה באמצעות הסט האחרון, כלומר על פי התוצאה הטובה ביותר בין עשרת הכדורים האחרונים, וכאן החוקים באו לרעתו של גיא". ואכן בתום התחרות, התלונן סטריק וכינה את החוק הארור שמנע ממנו מקום בגמר "חוק ארכאי". "חבל שנפלתי על זה", הוא הוסיף. סטריק סיפק הסבר, אנחנו שמענו תירוץ.

תירוץ פופולארי נוסף הנשמע לא פעם מפי הקלעים האולימפיים מתמקד ברוח, ובאותם משבי אוויר חמקמקים המסיטים את הכדורים וגונבים מדליות ישראליות. "לגבי הרוח, הרי שהיא אף פעם לא עומדת במקום והקלע חייב להתחשב בה", מסביר יונסי, "זה תלוי גם במיקום של העמדה במטווח. אם היא נמצאת במרכז המטווח אז שינויי הרוח יהיו הקריטיים ביותר. אם אתה צמוד לחומת המטווח הירי שלך פחות נתון להשפעות רוח. מיקום הקלע במטווח נעשית באמצעות הגרלה".

"אצל גיא סטריק המטווח היה מאד קשה", אומר משה טליאס, יו"ר עמותת הקליעה של הפועל אפרא מעברות בה חבר סטריק, "ירו עם רוח והוא היה צריך להתמודד עם זה כל הזמן. הייתה לו הגרלה לא קלה והוא היה במרכז ונאלץ להתמודד עם מערבולות. אלה תנאי שטח שלא קשורים לקלע והוא צריך להתמודד איתן. בתחרויות אחרות הוא מצליח לעשות את המקסימום ועובדה שהוא שיאן עולם, אבל הוא מגיע ליכולת מקסימלית בנקודת זמן מסוימת, ובאולימפיאדה הוא לא הגיע ליכולת הזאת. לפעמים מדובר בחוסר מזל ולפעמים בחוסר יכולת".

מיכאל רוהר, פריק של קליעה, מצטרף בהסברים/תירוצים משלו. "הרוח מאד אכזרית כי היא משפיעה על הכדורים בצורה משמעותית", הוא אומר, "בין הלחיצה על ההדק ועד היציאה של הקליע עוברות 0.2 שניות. מספיק שבטווח הזה הרוח משתנה, ובכדור אחד עפת 10 מקומות למטה, כי זה כל כך צפוף ברמה ובתוצאות. פעם אמר לי קלע דגול שקליעה זה כמו זונה - אתה לא יכול לדעת אצל מי תיפול. אתה עובד ארבע שנים ואז הרוח משתנה בחצי מילימטר והלכה המדליה. אבל אין מה לעשות, הגורם החיצוני משמעותי, זה חלק מהתחרות וצריך לדעת להתמודד עם הדברים האלה. עוד נקודה וסטריק היה גיבור ישראל, פחות נקודה והוא כישלון קולוסאלי".

בסדר, הבנו. יש רוח, התוצאות צפופות, לפעמים עוברת ציפור והמקור שלה עושה צל על המטרה. הכל עניין של מילימטרים ופוקסים נחשבים. אבל למה, לעזאזל, אנחנו מצליחים כל כך בגביעי עולם ובאליפויות אירופה ונכשלים באולימפיאדה?

"אם הייתה אולימפיאדה כל שנה היו לנו אלופים אולימפיים", אומר יונסי, "אבל האולימפיאדה היא פעם בארבע שנים ולא תמיד מגיעים ביום הנכון וברגע הנכון לתוצאה הנכונה. הבדל נוסף הוא שבמהלך השנים בתחרויות אתה פוגש רק חבר'ה של קליעה למטרה, ואתה לא רואה את שאר חברי המשלחות ממדינות אחרות. לעומת זאת בכפר האולימפי אתה מוקף בספורטאים כל הזמן. אני זוכר שהלכתי בכפר האולימפי ופתאום ראיתי את בן ג'ונסון מולי. וואו, בן ג'ונסון. גם לחצתי יד למארק שפיץ, אתה יודע מה זה עשה לי?".

לדברי יונסי גם הלחץ התקשורתי משפיע על הקלעים. "פתאום כולם מקרקרים סביבך, מה שלא קורה בתחרויות אחרות. כתבים שואלים שאלות ומנסים להוציא ממך הצהרות, השגרירות מזמינה אותך לארוחות ערב. לפעמים אתה נסחף לדברים האלה ושוכח את המטרה העיקרית. אנחנו הצלחנו לטפל בעניין הזה לפחות בקליעה. אני בטוח שלא קראת ראיונות עם הקלעים כי לימדנו אותם להתמקד בתחרות ולא במדיה".

לדברי יונסי הפן המנטאלי משפיע על תוצאות הקלעים יוצר מאשר אצל ספורטאים אחרים. "הצד המנטאלי עובד מאד חזק", הוא אומר, "כדי להביא את היכולת שלך לידי מיצוי אתה חייב להיות עם ריכוז מאד גבוה ואסור שדברים יפריעו לך. מספיק שאתה מאבד את הריכוז לשנייה ואתה מפספס. חשוב מאד להיות מפוקס, להיות חד, ולא לשקוע בתוך ערפל".

"מחשבות ברמות הגבוהות הן מחשבות מאד מלחיצות", מצטרף רוהר, "ככל שהאתגר יותר גדול והפרס יוקרתי יותר, הלחץ המנטאלי גדל. קח שחקן כדורסל שקולע באימון 90 אחוז מהעונשין, שים אותו מול קהל בשנייה האחרונה של משחק אליפות ותראה איך האחוזים שלו צונחים. כשאתה יורה כדור אחרון הביצים תמיד משקשקות".

דוגמא קלאסית לביצים משקשקות אפשר למצוא אצל האמריקני מת'יו אמונס, אחד מהקלעים הטובים בעולם. באולימפיאדת אתונה פספס אמונס מדלית זהב, לאחר שירה את הכדור האחרון בתחרות למטרה של שכנו למטווח. השנה שוב פישל אמונס ברגעי ההכרעה, לאחר שקיבל בכדור האחרון ניקוד של 4.4 בלבד, מה שהוריד אותו למקום השני. קשה לדמיין מה עובר לקלע מקצועי בראש ברגעים האלה, רגע לפני הכדור שיכול להעניק לו את מדליית הזהב.

"האידיאל שכולם היו רוצים להגיע אליו, הוא שלא תעבור לקלע שום מחשבה בראש", מסביר אופיר גולדשטיין, מאמן קליעה במכבי רעננה ובהתאחדות הקליעה, "הקלע צריך לעבוד כמו רובוט. השאיפה היא להגיע לעבודה מכנית, אבל זה קל להגיד וקשה לעשות. זה ספורט שהוא מאד מדיד ואתה יודע בדיוק מה אתה שווה. בניגוד לריצה, שבה אתה תמיד יוכל לרוץ יותר טוב, כאן יש לך את התוצאה המושלמת. לכן בזמן הירי, תוך כדי שאתה מתקרב לאט לאט אל התוצאה המושלמת, הלחץ גובר. אנחנו מנסים לחנך את הקלעים שלא מדובר בתחרות אחת של 60 כדור, אלא ב-60 תחרויות של כדור אחד. כשאתה מגיע לכדורים האחרונים נכנסת העבודה הפסיכולוגית, איך להתמודד עם הלחץ שנבנה תוך כדי התחרות, איך לנצל את הלחץ לטובתך, איך להתעלות דווקא ברגעים האלה. מה שעושה את ההבדל בין הקלעים הטובים לגדולים זה היכולת להתמודד עם הדקות שלפני שאתה מגיע לתוצאה המושלמת". לדבריו, ברמות הגבוהות של האולימפיאדה הרמה גבוהה מאד וההפרשים בין הקלעים מזעריים ממש. "מתוך 60 הקלעים שהשתתפו בתחרות לירי בשכיבה, 30 היו מועמדים למדליה", הוא אומר, "לכן זה לא מפתיע שישראל פספסה מדליה".

"התפקיד העיקרי של המאמן הוא לדאוג שלספורטאי יש את המסגרת הנכונה ואת תכנית האימונים הנכונה", ממשיך גולדשטיין, "המאמן מחליט איך לבנות את העומס, באילו תחרויות להשתתף, ועל ידי כך הוא קובע מתי הספורטאי יגיע לשיא היכולת". לטענתו הוועד האולימפי הישראלי מקשה מאד על הקלעים בתחום הזה, ולכן אנחנו לא רואים מהם תוצאות באולימפיאדה. "ההכנות לאולימפיאדה הן לא אופטימליות, אבל הן לא תלויות בנו אלא בוועד האולימפי", יורה גולדשטיין, "לדוגמא, עד לפני חודשיים סימקוביץ' לא ידע אם הוא נוסע לבייג'ינג. לכן חודשיים לפני המשחקים הוא היה בכושר שיא, על מנת להשיג את הקריטריון, וכשהוא הגיע לאולימפיאדה הוא היה מעבר לשיא. כך היה גם עם סטריק. עצם העובדה ששניים מתוך שלושת הספורטאים לא ידעו חודשיים לפני האולימפיאדה אם הם נוסעים או לא, זו נקודה שחורה לוועד האולימפי. עיקר האנרגיות מושקעות בלהגיע לאולימפיאדה ולעמוד בקריטריונים של הוועד הישראלי, מה שגורם לכך שבאולימפיאדה הספורטאים אינם נמצאים בשיא היכולת".

בעקבות חוסר ההצלחה האולימפי התחילו להישמע בארץ קולות הקוראים להפסיק לשלוח קלעים למשחקים. הקלעים הם בדרך כלל אנשים רגועים, המסוגלים לשלוט בקצב נשימתם, בדופק שלהם וברעידות בגפיים, אך כשהם נתקלים בקולות האלה הם מתחילים להתעצבן ולירות לכל עבר. "לא צריך לשלוח אותנו כי יש לנו עיניים יפות, אלא מפני שיש לנו הישגים", קובע גולדשטיין, "מי שהיה עוקב אחר הענף היה מגלה שהקליעה הביאה את הכי הרבה הישגים בינלאומיים לספורט הישראלי ב-14 השנים האחרונות. אין עוד ענף, לא ג'ודו ולא שיט, שבו שנה אחר שנה יש לנו מדליה באלפיות אירופה. אין עוד ענף שבו יש שלושה אלופי עולם ישראלים".

חלק מהמקטרגים על ענף הקליעה טוענים שבעיניהם לא מדובר כלל בספורט. אחד מהם הוא עיתונאי הספורט רון קאופמן, עליו יוצא זעמם של הקלעים. במקרה של כשיורים על קופמן אגב, גם רוח חזקה לא תגרום להחטאת המטרה. "אני משתדל לא לקרוא את מה שהוא כותב", אומר גולדשטיין, "אני לא רואה שום צורך לתת לו רייטינג. זה בנאדם שבאופן עקבי מסרב לבוא ולהכיר על מה הוא כותב, ופשוט כותב שטויות. הקליעה הוא בהחלט ספורט, אפילו ספורט מאד פיזי, פשוט שונה בפיזיות שלו. הוא בנוי על שליטה בשרירים ולא על כוח. הספורטאי לומד לשלוט בשריר ולהביא אותו לאותה כמות כוח מדויקת פעם אחרי פעם, ולא רק למקסימום היכולת כמו בענפים אחרים. אני למשל הפסקתי לירות לפני שנתיים עקב בעיות גב קשות. עובדה שניתן להיפצע מספורט כזה".

"קופמן קורא לקליעה מקצוע 'פוף פוף' שלא צריך להשקיע בו", אומר יונסי, "הוא כותב בעיתון שסטריק פגע בעמיתו ששכב לידו בעמדה. הוא לא מבין שכשמחטיאים אצלנו מחטיאים במילימטר שניים. חבל שיש אנשים כאלה".

מי שהצליחה להביא את ענף הקליעה לפריים-טיים היא דניאל רוט, אחת ממשתתפות סדרת הריאליטי "היפה והחנון" בערוץ 10. לפני שהתחילה להסתובב עם חנונים היא הייתה אלופה הארץ בירי בשלושה מצבים. "הסיבה שאין לנו מדליה בענף הקליעה היא מפני שעד היום הגיעו לאולימפיאדה מספר מצומצם של קלעים", היא אומרת, "והאם שמתם לב שבכל פעם היו אלו אותם הקלעים שלא הצליחו?".

לדבריה ריכוז, יציבות, סבלנות, התמדה וכוח רצון הם התכונות החשובות ביותר לקלע. תכונות אלה עזרו לה להצליח בסדרת הריאליטי. "יש לי כוח רצון אדיר", היא אומרת, "אני פייטרית ולא מוותרת לעולם על הזדמנות לניצחון. באתי לתוכנית עם הרבה מאוד ניסיון בעמידה בלחצים, ידעתי מתי אני צריכה להתרכז ולתת הכל, ומתי לנוח לאגור כוחות להמשך התחרות".

רוט רואה את עצמה כמועמדת למדליה אולימפית, אך רק במידה ותוכל להפוך את הקליעה למקצוע ולהתפרנס ממנו, כמו קלעים בחו"ל. בסין למשל, ישנם כ-8,000 קלעים מקצועיים המקבלים משכורת מהמדינה. בישראל אין אפילו אחד כזה. "אחת המטרות שהביאה אותי להשתתף בתכנית 'היפה והחנון' היא להביא לענף הקליעה מודעות וחשיפה, וכמו כן חשיפה עבורי", היא אומרת, "הייתי רוצה להיות מגישה בערוץ הספורט ומאחלת לעצמי להיות מירי נבו הבאה".

------------------------------------------------------------------

כולם מוזמנים להגיב על הכתבה

הועדה לתקשורת וקידום
התאחדות הקליעה בישראל

[higt-power]

זאת הכתבה הכי מפורטת מיקצועית אוהדת שראיתי אי פעם על הקליעה .
כל הכבוד לכל מי שהשתתף בהכנתה.

[Yael Dagan]

מפורטת - בהחלט כן.
לגבי מפרגנת - זה לא איך שזה מצטייר. צריך לקרוא את הדברים של יונסי שוב ושוב ולא להאמין שזה באמת מה שנאמר... וחבל. כי זה נותן לגיטימציה להגיד את כל הדברים הלא יפים (או "המלוכלכים") ולהצטייר נכונים.

הדבר הכי מפרגן מופיע בפסקה האחרונה של הכתבה...