בין אש חיה למטרות דמות: הכירו את חולי ההדק של ישראל - "הארץ"

[amitaikl]

בין אש חיה למטרות דמות: הכירו את חולי ההדק של ישראל
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2723216


התירוצים להחזקת נשק פרטי הם רבים ויצירתיים: זה חושש שמישהו יתפרץ אליו הביתה, וההוא חרד ממחבל מפגע ברחוב, אחר רוצה "רק להרתיע" ויש את התיירים שמגיעים "להרגיש טרור" בארץ הקודש. לכולם משותפת החיבה היתרה לכלי נשק והיכולת להתאים סיפור מדמם לכל טענת נגד. נטע אחיטוב הצטרפה לאזרחים שמחזיקים את האקדח במערכה הראשונה
נטע אחיטוב
צילום: תומר אפלבאום
קליבר 3: 
"טרור עם חיוך"
החום לופת את הגוף בעוצמה, מסביב אדמת טרשים, זרדים מתגלגלים על הקרקע ואחריהם גרגירי חול, כביש האספלט היחיד באזור מעלה אדים. איתן כהן, שרירי, מסוקס, בעל קול צרוד, סיגריה תמידית בזווית הפה ואקדח נעוץ בנרתיק עור משופשף המחובר לרגלו, כורע מאחורי אוטו ישן ורעוע בעל לוחית זיהוי פלסטינית. הוא מציץ מעבר למכסה המנוע על מחבל מדומיין העומד בראש הגבעה הקרובה אלינו ומכריז שאותו מחבל אוחז באקדח מדומיין ומאיים עלינו. כהן מדמה אחיזת אקדח בידיו וצורח לעברנו במלוא הגרון "האם יש אמצעי?" "כן", אנחנו עונים בצייתנות, אין ספק שלמחבל המדומיין יש אמצעי הרג מדומיין. "האם יש כוונה?" כהן מרעים עלינו בבהילות. "כן", אנחנו עונים מעט יותר בחשש. לפי התיאור מלא החיות של הסצנה, נראה שלמחבל יש כוונה ברורה להרוג אותנו, אבל בהדמיות קודמות כבר מעדנו בקריאת הסיטואציה, כך שאי אפשר להיות בטוחים. "האם יש יכולת?" הוא עובר לשאלה השלישית, מה שמרמז לנו שענינו נכון על השנייה. אנחנו שותקים, מהססים, האמת שאין לי מושג אם כדור של אקדח מהגבעה הסמוכה יכול להגיע עד למרגלותיה, היכן שאנחנו עומדים. כהן לא אוהב את ההיסוס שלנו. "האם יש יכולת?" הוא חוזר על השאלה בטון קשוח. הלחץ עולה, החום מסביב גובר ואני מייחלת שכהן יקום מכריעתו, ייצא מאחורי האוטו ויגן עלינו. "כן", אני עונה. "לא", משיב באותו זמן תומר אפלבאום הצלם ומפרט את תשובתו כתלמיד שקדן: "מהמרחק הזה אין טווח פגיעה". שקט משתרר. "צודק", פונה כהן אל אפלבאום. כהן מזדקף סוף סוף. הוא מרוצה שלמדנו על בשרנו את השיעור החשוב והבסיסי ביותר באחזקת נשק – "אמצעי, כוונה, יכולת".
כבר מלחיצת היד הראשונה עם כהן, בן 39, קשה שלא להתרשם מהכריזמה, הלהט והביטחון בצדקת הדרך שלו. הוא נראה כמו בריון טיפוסי, אבל ג'נטלמן, או לדבריו "אם תראי אותי בלי המדים כמו מה אני נראה לך?" "איש חזק?" אני עונה־שואלת. "כמו עבריין, את יכולה להגיד שאני נראה כמו עבריין". כהן הוא מדריך תיירים ולוחמה בטרור באחד המטווחים הגדולים במדינה, קליבר 3. המטווח באזור התעשייה גוש עציון הוא אחד מתוך ארבעה סניפים של אותו בעל בית, שרון גת, שמעסיק בכלל מטווחיו כ-120 עובדים. בגוש עציון זהו למעשה מתחם גדול ממדים המכיל שישה מטווחי חוץ רחבים, חדר לאימון קרב מגע, משרד וחנות נשק קטנה, כיתות לימוד, חדר אוכל ושטח לוחמה חיצוני בו ניצבים בתי פח קטנים, אוטובוס עומד, מחסום מאולתר, כתובות גרפיטי מרוססות בעברית וערבית ועזרי תפאורה נוספים שמדמים שטח עירוני ("אנחנו מנסים להכניס לאווירה של הרחוב. אלו דברים שעובדים על התת־מודע ממש חזק", מסביר כהן), שם אפשר לבצע קרבות פיינטבול, לאמן מאבטחים, שוטרים, חיילים או כל קבוצה אחרת שמעוניינת באימון דינמי מעבר לירי שגרתי במטווח.
אל קליבר 3 מגיעים מציר 60, המכונה בפי רבים "כביש המערב הפרוע". כהן מתגורר במעלה אדומים עם אשתו והוא דובר שש שפות, בהן ערבית שוטפת. "החינוך פה הוא קודם כל על פי ערכי צה"ל", הוא מסביר ללא שהות, "ירי סלקטיבי, לא כל מטרה היא אויב, לא כל אויב הוא בר־מוות, לא כל פלסטיני, ערבי או מוסלמי הוא אויב. גם אדם עם חזות נורמטיבית יכול להיות אויב". את השיעור הזה מלמדים בקליבר בעזרת "בנק המטרות". זוהי כותרת מפוצצת למחסן פוסטרים בתוך אחד הקרוונים במתחם, בו מונחים במדפים על גבי מדפים תמונות גדולות של אנשים שונים, בלבוש ובסיטואציות שונות.
התוויות על המדפים הן עולם ומלואו: "ידיד עם גרזן", "אויב עם פלאפון", "ידיד עם כד שמן" וכדומה. מאחורי השמות הללו מסתתר הפתרון לשאלה התלת־ראשית הקבועה "האם יש אמצעי, כוונה ויכולת?" כך למשל "הידיד עם כד השמן" הוא אחמד עודה, הבדואי־הפלסטיני החביב המתגורר בקרבת קליבר 3, שכהן הכיר לנו כמה רגעים קודם לכן "כחבר קרוב שלו". בתמונה העצימו את מידת הערביות של עודה, הלבישו אותו בכאפייה ונתנו לו לאחוז בג'ריקן. "האם יש כאן אמצעי?" שואל אותנו כהן. "לא", אנחנו עונים נחרצות, בשלב זה אנחנו כבר למודים. "האם יש כוונה?" "לא". "האם יש יכולת?" "לא". "יפה, הדבר היחיד שהופך אותו למסוכן בעינינו הוא המראה הערבי שלו, הסטריאוטיפ", מסביר כהן. "מאבטח שעובר אצלנו הכשרה ופועל על פי סטריאוטיפ של ערבי שווה אויב או ערבי שווה מחבל אנחנו מכשילים אותו חד וחלק. אין חיה כזו שמאבטח אצלנו יורה על ידיד ומקבל ציון עובר".
הפוסטרים השונים תלויים בכל עבר. "אנחנו מחנכים לא לשפוט אנשים על פי מראה או על פי ביגוד. לא מעניין אותי כיפה, פאות, זקן, כאפייה, חזות, לא מעניין. אני כלוחם רק רוצה לנטרל איום. אם הוא לא בר־מוות ויש לי רבע מוצא אחר, האיום הזה לא ייהרג ולא יתבצע מולו ירי. אם זה ילד בן 13 עם סכין, אני לא אבצע ירי. אני מספיק מוכשר בשביל להיכנס לזירה ולנטרל אותו עם הידיים. אם זה ילד בן 13 עם קלצ'ניקוב במרכז העיר, אין פה מוצא אחר. אין על מה לדבר פה. אני לא נכנס לפוליטיקה וגם מנסה לא להכניס את החניכים לפוליטיקה, זה לא הנושא. יש שחור, אפור, לבן. יש שלושה מקרים ספציפיים בלבד עבור מי שאוחז בנשק – אין צורך בתגובה, יש צורך בתגובה מסוימת, יש צורך חד משמעי בירי על מנת לנטרל את האיום. פה זה נגמר".
במהלך הסיור אנחנו נתקלים בשתי קבוצות טיפוסיות של מבקרים בקליבר 3. האחת היא קבוצה של שישה גברים באזור החמישים לחייהם, עם כיפות סרוגות וציציות מעל החגורה. הם הגיעו לחידוש רישיון הנשק שלהם, הליך אותו יש לעבור אחת לשלוש שנים על פי הוראות המשרד לביטחון פנים (עוד על כך בהמשך). הם יושבים בפאתי מטווח מספר שתיים סביב שולחן ומקשיבים לריענון נוהלי הבטיחות מפי המדריך. על הגברים מחדשי הרישיון הוא אומר שהם "חבר'ה קלאסיים שמגיעים לכאן". הוא מספר שלעתים "יכולים להגיע לכאן אלו עם הלוק של נוער גבעות ולהתחיל להתווכח מבחינה עקרונית עם המדריך לגבי 'ואם הוא עשה לי ככה, אז מותר לי לירות בו?' 'ואם זה המצב, אז מותר לירות בו, נכון?' באמצעות השאלות האלה הם מנסים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע בשביל לחשוב שמותר להם. בתוך תוכם הם יודעים שזה אסור, אבל הם רוצים לשמוע 'כן, מותר'. זה לא יקרה. אנשים כאלה בדרך כלל יוצאים מהקורסים באמצע. אלו כל מיני וכחנים, שאת אומרת להם 'אמצעי, כוונה ויכולת בו זמנית לא נתון לוויכוח', וזה לא מוצא חן בעיניהם".
והחניכים האחרים באמת מפנימים את כל המסרים האלה?
"הם חייבים, ואנחנו רואים את התוצאות בשטח. מי עצר את גל הפיגועים בשנים האחרונות? אזרחים. איך הם נעצרו? בצורה הכי חוקית והכי נקייה. דוגמאות: הפיגוע בסופרמרקט רמי לוי במישור אדומים (בדצמבר 2014 מחבל דקר שני אנשים בסופרמרקט ונורה על ידי עובר אורח, מאבטח ממשרד ראש הממשלה. המחבל נפצע בינוני); הבחור שדקר באוטובוס בתל אביב ונעצר על ידי שוטרי שב"ס, לא התבצע ירי (ינואר 2015. המחבל נורה ברגלו על ידי קצין שב"ס שהיה במקרה באזור); צומת אלון שבות, פיגוע דריסה ודקירה (נובמבר 2014), אדם חמוש ירה בפלג הגוף התחתון של המפגע. תראי, זה לא מסע הפחדה מה שאני עושה כאן, אלא מסע של חינוך".
הקבוצה השנייה שפוקדת תכופות את קליבר 3 הם תיירים, שמגיעים כקבוצות מאורגנות, בודדים או משפחות. אחת מהן היא משפחה יהודית מפנסילבניה, שהגיעה לשעתיים אימון במהלך סיור כללי שערכו בשטחים במסגרת שבוע שהייתם בישראל, שבה הם מבקרים לראשונה. אבי המשפחה ביקש שלא יהיו מוזכרים בשמם. זה היה יכול להיראות כמו פעילות תיירותית לגיטימית, אם לא התאמנו לצד האב גם בתו בת השש ובנו בן ה–15. מורה הדרך שהביא את המשפחה לקליבר 3, שגם הוא מבקש לא לפרסם את שמו, מסביר ש"אם יש פעילות אחת שאף אחד לא יוצא ממנה בלי וואו, זה המטווח פה. תראי איך הם עם חיוך מאוזן לאוזן", הוא מצביע לעבר המשפחה העומדת מול המדריך ובידם רובים דמויי M16 מעץ. "אנשים אוהבים רובים, לא נעים, אבל זה נכון. העולם רע וכל הזמן יש טרור וכאן ניתנת להם טעימה מהדבר הזה".
מתאמנים בירי במטווח
אבל למה ילדה בת שש שאפילו לא גרה בישראל צריכה לקבל טעימה מהדבר הזה?
כהן: "היא פשוט excited. מה שקרה בטח הוא שהאבא רצה לירות וגרר אחריו את הילדים. הרעיון בתוכנית לתיירים הוא לא להילחם בטרור או ללמד אותם להרוג, אלא להרים להם את המודעות לגבי מה זה נשק ומי אני בתור אזרח על האדמה הזו. הילדים לא יורים בנשק, אלא בפיינטבול. מה שאת רואה עכשיו זה תרגול יבש, ובמקום להסביר להם את זה באופן תיאורטי המדריך מעביר את עניין הבטיחות תוך כדי תרגול עם נשק העץ המזויף. הוא עושה את זה באופן חווייתי. כווני את הנשק, פם, שמת בטעות את האצבע על ההדק, רדי לשכיבות סמיכה. פם פם פם".
מורה הדרך מוסיף: "חצי מהמדינה הזאת חיה מתיירות. אנחנו לא אוהבים לדבר על טרור ועל מלחמות כי זה לא עושה טוב לתיירים, ובעקבות זה לפרנסה שלנו. הייתי איתם בתל אביב, בצפון, במצדה, ובשום מקום לא מדברים על טרור ולא על מלחמות. פה בקליבר הם מצליחים להכניס את הדבר הזה ולהראות באופן חווייתי שזה חלק מההוויה שלנו בישראל. הם הצליחו להכניס את זה בלי שאנשים ייצאו מהביקור בפחד. זה מדהים. ניתנות להם שעתיים של חוויית טרור עם חיוך".
להב: 
"אי אפשר רק לשתול פרחים"
בקלות אפשר לפספס את הכניסה הצרה למטווח להב ברחוב מנחם בגין בתל אביב, היא נחבאת בינות לרחוב הסואן והבניינים הצמודים. מעבר לדלת רוחשת המולת קונים ומוכרים. כעשרה גברים בשנות ה–40 ומעלה רכונים על דלפק הזכוכית ובוחנים כלי נשק שונים, כדורי תחמושת וציוד נלווה לנשיאת נשק. יפתח בן יהודה, בן 33, מנהל הפיתוח העסקי של חברת להב, לא מתקשה לזהות אותי, אשה נדירה בין גברים רבים שמגיעים לכאן.
בן יהודה – בוגר "יחידה מיוחדת", תושב גבעתיים, נשוי ואב לילדה בת שנתיים – הוא הנכד של אחד משלושת מייסדי החברה, שהוקמה ב-1949. במרוצת השנים הלכה החברה והתפתחה לאפיקים וכיוונים שונים בתחום הנשק הקל והעזרים סביב לו. היא מייבאת ומשווקת אקדחים ובמקביל מפתחת, מייצרת ומייצאת רחפנים טקטיים, בשיתוף חברת אירוסול. בן יהודה הנכד משמש גם כמנהל הפורום המקוון "נשק ותחמושת" באתר של דפי זהב.
במשרד שלו, הממוקם בפאתי החנות, יש מצלמה החולשת על כל החללים של העסק. מהמחסן עם הציוד, דרך המטווח הקטן במרתף ועד החדר שבו מתבצעות הדרכות הריענון לבעלי הרישיון לנשק. בשלב מסוים אנחנו עולים במדרגות צרות אל קומת המשרדים העליונה של להב. כל המשרדים קטנים ומאוכלסים בעובדים ועובדות האמונים על ראיית חשבון, ייבוא, ייצוא, קשרי לקוחות וכדומה. במשרד האחרון והגדול ביותר יושב מנכ"ל להב, שאול דרבי, בן 77, כבר 57 שנים בענף. גם הוא לבבי למדי, ודמותו הג'נטלמנית נראית כשייכת יותר למפעל טקסטיל או תכשיטים ולא עסק לכלי נשק. בעבר היו ברשותו 21 כלים. היום לאור מה שהוא מכנה "הקשיים" שמערים המשרד לביטחון פנים על אספנים, האוסף הצטמצם לשישה. אל השיחה מצטרף גם חיים סגל, בן 67, בן בית במטווח ואספן נשק בעצמו, אם כי גם האוסף שלו הצטמצם עם השנים מ-70 ל-25 אקדחים.
הדיון עם השלושה מתחיל בשינויים שחלו בענף כלי הנשק הפרטיים לאורך השנים. שלושתם מסכימים על שתי נקודות מפנה בענף הנשק הפרטי. הראשונה היתה רצח ארבע העובדות הסוציאליות על ידי איתן מור, מטופל בתחנה לבריאות הנפש בירושלים, ב-1992, והשנייה היא רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995. בשני המקרים, מסבירים השלושה, הרוצחים עשו שימוש בנשק אותו החזיקו ברישיון, ואם כוחות הביטחון היו פועלים באופן יעיל יותר היה אפשר לקחת להם את הנשק מבעוד מועד ולמנוע את האסונות. בעקבות שני האירועים הממשלה פצחה במדיניות לצמצום מספר נושאי כלי הנשק הפרטיים. ואכן, מספר כלי הנשק הפרטיים בישראל הצטמצם מ-350 אלף בסוף שנות ה–80 לכ–120 אלף בשנת 2013 (החל משנת 95' נדרש רישיון לכל כלי נשק לחוד) — כך על פי דוח מבקר המדינה מ–2013.
בביקור נוסף בלהב מצטרף גם בעל החברה, יריב בן יהודה, בן 69, אביו של יפתח ובנו של מייסד המטווח. הוא מספר שבעקבות מדיניות הצמצום רוב מחזיקי הנשק הפרטי בישראל קיבלו את הרישיון לפני שנת 95'. מנתונים של מבקר המדינה עולה כי 46% מבעלי כלי הנשק הם בעלי "תבחין משמר", כלומר חידוש הרישיון לנשק התאפשר בזכות זכאות מן העבר, כלומר הם מבוגרים. "הרבה צעירים לא יכולים להוציא רישיון, כי הם לא עומדים בקריטריונים. זה מצב אבסורדי, שחיילים משוחררים מיומנים עם נשק לא יכולים להוציא רישיון".
הקריטריונים שעליהם הוא מדבר הם מה שמכונה בשפת המשרד לביטחון פנים תבחינים. הם כוללים גיל מינימלי (21 למי ששירת בצה"ל ו–27 למי שלא), אישור רפואי, היעדר רישום פלילי, שליטה בסיסית בעברית ("באופן שיאפשר תשאול, הבנת הוראות וניהול רישום") וגם את החלק המקשה ביותר — דרישה למגורים או עבודה ביישוב זכאי. רשימת היישובים הזכאים אינה מפורסמת בציבור "מטעמי ביטחון" כפי שקבע המשרד לביטחון פנים, אבל המגמה הכללית שלה די ברורה – יישובים מבודדים בצפון או בדרום, ירושלים וההתנחלויות.
אזרח המעוניין להוציא רישיון לנשק יכול להגיש למשרד בקשה לבירור אם יישוב מגוריו או עבודתו נמצא ברשימה, אבל מרבית התושבים יודעים זאת. בנובמבר 2014, בעקבות ההסלמה הכללית, הוסיף השר לביטחון פנים דאז, יצחק אהרונוביץ', עוד 42 יישובים לרשימת הזכאים, גם אותה המשרד מסרב לחשוף.
"נשק ברישיון בידי אנשים פרטיים הוא נשק שלא עושה פשעים", ממשיך יריב בקו ההגנה שלו על נושאי הנשק הפרטי. "מי שרוצה לפשוע לא הולך על המסלול המוסדר של קבלת רישיון לנשק. יש סיסמה ידועה בעולם כלי הנשק ש'אקדח בידיים של אדם טוב הוא הפתרון נגד אדם רע'". דברים ברוח דומה נשמעים מפיהם של כל אנשי הענף שאנחנו פוגשים במהלך הכנת הכתבה וגם על ידי נציג המשטרה.
יפתח מבקש לחדד: "כשהאקדח עלי אני הרבה יותר נינוח, מודע לאחריות שלי. אני יותר חביב ומנומס. ברוב המקרים שיש עליך איום, כל מה שצריך לעשות הוא לשים יד על האקדח כך שהצד השני רואה. ב-90% מהמקרים זה מנטרל את האירוע ולא צריך לשלוף".
הם מספרים על מקרה שאירע למכר מהמטווח, עורך דין במקצועו ונושא נשק. הוא עמד ברמזור ונהג הרכב שלפניו לא שם לב שהרמזור התחלף לירוק, אז הוא ציפצף לו ובמקום שנהג הרכב לפניו יתחיל בנסיעה הוא יצא מהאוטו ובידו מחבט. המכר יצא גם הוא מהאוטו, הניח את היד אל האקדח וסובב את גופו כלפי אוחז המחבט כדי שזה יראה את הנשק. המחווה הזאת סיימה את האירוע באותו רגע ללא נפגעים.
איתן כהן, מדריך תיירים ולוחמה בטרור באחד המטווחים הגדולים בקליבר 3. "את יכולה להגיד שאני נראה כמו עבריין"
האם אי פעם שלפתם אקדח שלא לצורכי אימון במטווח?
דרבי הוא היחיד שעונה תשובה חיובית. "זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. היהודים נהרו אז לשטחים מרוב סקרנות. לא היתה בעיה, הסתובבנו חופשי. נסענו אשתי, שני הילדים הקטנים (אחר כך נולד עוד ילד) ואני ליד קלקיליה. היה לי אז אקדח וולטר־טוטו, אפילו כדור בקנה לא היה בו. ברגע מסוים התחילו להתקהל סביבנו ילדים ערבים ולזרוק אבנים. זה לא היה שכיח כמו היום, אז הופתענו. הוצאתי את האקדח והרמתי אותו, לא היה כדור בקנה ולא כלום. אמרתי להם ללכת משם בערבית, הם התפזרו. זה המקרה היחיד בחיים שלי ששלפתי את האקדח מהנרתיק".
כל הארבעה, וביתר שאת יפתח, סבורים שעל הרשויות לעודד יותר נושאי כלי נשק פרטיים. לדבריו, צריך להגביר את תכיפות האימונים שהמשרד לביטחון פנים מחייב – במקום שלוש שנים, שיהיה אימון כל שנה – ובמקביל גם להתיר ליותר אנשים שיימצאו ראויים לקבל לידיהם נשק. הוא מאמין שנושאי הנשק ברישיון הם אנשים אחראיים, שעוזרים להגן על המרחב הציבורי, מהווים מכפיל כוח לכוחות הביטחון ורכיב חשוב בהצלת חיים.
זה טיעון בעייתי, כי יש במרחב הציבורי בישראל הרבה חיילים עם נשק, שיכולים לעשות בדיוק את מה שאתה מתאר.
יפתח: "חיילים ושוטרים חמושים לא יכולים להימצא בכל מקום ובכל זמן, והאירועים של התקופה האחרונה מעידים על זה. על אחת כמה וכמה במקרה של מצב חירום כשהצבא והמשטרה עסוקים במשימות אחרות והעורף חשוף".
בכל זאת תסכימו איתי שזה תחביב לא שגרתי. מה רע בלבשל או לעבוד בגינה במקום לירות תחמושת חיה?
יפתח: "אני אוהב לירות, זה כיף".
דרבי: "אם היה מותר לי לתת לך לירות, היית רואה כמה זה כיף. אבל היום אסור לך לירות כי אין לך רישיון, עד לפני שנתיים לאדם פרטי היה מותר לבוא לירות, היום מותר רק עם רובה אוויר, צבע או טוטו. אגב, אני גם מבשל וגם שותל פרחים, אבל במדינה הזאת אי אפשר רק לשתול פרחים. חוץ מזה, נראה אותך אומרת לאלביט ולתעשייה האווירית שבמקום טילים ומערכות נשק יתחילו לייצר עציצים".
מטווח אדומים: 
"הנשים יותר מדויקות"
בעודנו יושבים ומשוחחים במשרד של גבי אפרת־בגין, הבעלים של מטווח אדומים במעלה אדומים, מגיע בחור בן 24 שנראה צעיר לגילו, ממש ילדון, המתגורר בקירבת מקום. הוא התחתן לפני כמה ימים והגיע למטווח כדי לאסוף את הנשק שלו, שאותו הפקיד אצל אפרת־בגין. הוא מבקש לא להזכיר את שמו ומסביר מדוע הפקיד את הנשק: "כשיש חתונה ביישוב, כולם יודעים עליה והסיכוי לפריצה גבוה יותר. עדיף להשאיר אותו במקום מוגן". אפרת־בגין לא גובה תשלום על השירות, זו מתנת החתונה שלו לזוג הצעיר והוא מפציר בחתן להפקיד את הנשק גם במהלך ירח הדבש הקרוב שיעשו בתאילנד. כשהחתן, שרק לפני שלושה שבועות סיים את תהליך הרישיון וקיבל את הנשק לידיו, נשאל למה הוציא רישיון ורכש אקדח, הוא אומר: "מלמדים אותם במסגד להרוג אותנו. כשאני הולך עם הנשק, כולם עוברים לצד השני של הרחוב".
גבי אפרת־בגין: "הייתי שמח אם נער שכבר נוהג, יוכל לירות באקדח של אבא שלו"
אפרת־בגין, בן 51, יורה בנשקים מאז שהיה בן 14. הוא התחיל בגדנ"ע קליעה, מסגרת טרום־צבאית שנועדה לעודד בני נוער לעסוק בקליעה — מוסד מוכר לחברי הדור שלו שלצערו פס מן העולם.
"היום ילדים כמעט לא יכולים לירות עד הצבא. זה חבל, כי זה תורם המון לילדים – יציבות, קואורדינציה, ביטחון. הייתי שמח אם נער בן 17–18 עם טיפה שכל בראש שכבר נחשב כשיר לנהיגה יוכל לירות באקדח של אבא שלו. ואז, כמו שקורה בכל השיחות עם אנשי הנשק הפרטי, מגיעה דוגמת קיצון שאמורה לשכנע: "תארי לך שמחבל נכנס הביתה, הורג את האבא והאקדח מונח על הרצפה. הנער בבית יכול להציל את שאר בני הבית".
מטווח אדומים מספק שירותים לתושבי האזור. אפרת־בגין מספר שבשנת 2008, אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים, מספר הלקוחות שלו גדל. אם לפני הפיגוע מכר חמישה־שישה אקדחים בחודש, בתקופה שאחריו המכירות עמדו על כ–30 בחודש. היום המגמה התמתנה מעט, הוא אומר, "אבל איך שהאינתיפאדה נדלקת והמצב מתחיל לתסוס, אנשים מגיעים להתאמן, לבדוק את האקדח, לנקות אותו". הוא מספר שהדתיים בקרב לקוחותיו מסמנים "וי" בטופס חידוש הרישיון שנשלח אליהם מטעם המשרד לביטחון פנים ליד השאלה אם הם צורכים אלכוהול. ליד הסימון החיובי הם מפרטים "יין קידוש". בהתחלה המשרד לביטחון פנים התנגד, אבל אחרי זמן מה הסיר את התנגדותו והיום יין קידוש בהצהרת האלכוהול לא פוסל מתן רישיון לנשק.
מספר הנשים המתאמנות במטווח אדומים גדול ביחס למטווחים אחרים, כ-15% מכלל הלקוחות. רבות מהן דתיות שנושאות את הנשק על החצאית, אחרות מתנדבות בכיתות הכוננות של היישוב שבו הן מתגוררות או במשמר האזרחי. "הרבה מהן אמריקאיות עם המנטליות האמריקאית לנשיאת נשק", הוא אומר. "אני הכי אוהב שנשים באות להתאמן כאן, הן יורות יותר טוב מגברים, כי הן יותר עדינות ויותר מדויקות. יש להן מודעות ואחריות ואין להן את האגו שדופק את הגברים. הן מקשיבות להוראות, עושות מה שאומרים, לא יודעות יותר טוב מכולם ובסוף יורות הכי טוב מכולם".
"מי שבענף היום זה רק מתוך אהבה לתחום", הוא מתאר באכזבה, "כי זה די הרבה טרטור למי שזה לא בנפשו". הוא מתכוון לכך שהליך קבלת הרישיון לנשק לוקח כחצי שנה מרגע שליחת הבקשה ועד קבלת הרישיון. רבים מתייאשים בדרך, שוכחים את תאריך הראיון שנקבע להם במשרד הפנים או מוותרים בגלל תשישות ביורוקרטית או חוסר רצון לשלם את הסכום הגבוה שאחזקת נשק דורשת – בכל שלוש שנים 180 שקל אגרה למשרד לביטחון פנים, כ–200 שקל לאימון במטווח ו-100 שקל לאישור הרפואי. על כך נוספת גם ההוצאה של קניית נשק בטווח מחירים של 3,500–5,000 ללא ציוד נלווה כמו נרתיק, חגורה, תחמושת ושאר פריטים לאבזור הנשק.
אפרת-בגין גדל בקיבוץ הזורע וכיום הוא מתגורר במעלה אדומים. כדי להדגיש את החשיבות של נשק פרטי ביישובים הזכאים, הוא מזמין אותנו לשבת לצדו במרפסת ביתו, "שנמצא בקצה היישוב ומביט אל הוואדי, ולספור יחד כמה סיורי מג"ב עוברים שם. אף לא אחד. כל מה שתראו הוא השומר שלנו, שאנחנו משלמים לו משכורת. לכן אנחנו זקוקים לנשק". זה נשמע סביר, אלא שבהמשך השיחה יספר שבקרוב הוא ואשתו, שגם היא בעלת נשק ברישיון, יטוסו לחופשה בת שבועיים בחו"ל וישאירו את שני ילדיהם, נער ונערה, לבד בבית.
אם היישוב כל כך מסוכן ודורש נשק, איך אתה משאיר את שני הדברים הכי יקרים לך בחיים לבד במקום המסוכן הזה?
"יש אבטחה ביישוב".
לפני רגע אמרת שאין אבטחה. למה אתה צריך נשק?
"הלוואי שיכולתי להשאיר נשק לבן שלי".

סימן שהיישוב לא כזה מפחיד להתגורר בו.
"אני לא חי בפחדים".
אז למה אתה צריך נשק?
"כי אני עדיין חושב שהביטחון לא מספק. אני לא סומך על הביטחון, אבל כן סומך על הילדים, שאם יקרה משהו הם יידעו להסתדר".
אז אולי החיים ביישוב הם רק תירוץ לנשק?
"קודם כל אני סומך על עצמי. את לא חוששת שייכנס אלייך פורץ או מחבל הביתה?"
אני כן חוששת, אבל זה לא גורם לי לשאת נשק.
"אז אני חושב שאת חסרת אחריות"
אולי אתה חסר אחריות? החסרונות של נשק עולים על הסיכוי הקלוש שמישהו ייכנס הביתה וירצה לפגוע.
"כאן הטעות שלך, אין סכנה להחזיק אקדח".
מטווח כפר סבא: 
"לא תולים את הנעליים"
"אם תשמעו בם בם בם ופתאום פאק, על המקום אצבע מחוץ להדק, נפרק את האקדח ונבדוק אותו. מה קרה פה? כדור שהיה פגום או קליע שנשאר בקנה. יש?" צועק באסרטיביות מדריך הירי של מטווח כפר סבא הולנדר על חניכי קורס מאבטחי מוסדות החינוך הקשובים שלפניו. "יופי. חס וחלילה במהלך הירי קפץ תרמיל ונכנס לחולצה, אף אחד לא מנסה להוציא את התרמיל עם היד של האקדח. זה לא בריא, הכתמים מהאקדח לא יורדים בכביסה. לכן עם האצבע מחוץ להדק, קנה לכיוון חומת מפגע, מוציא חולצה מהמכנסיים ומנער את התרמיל החם, מחבר ידיים וממשיך להילחם. לא עוצרים בלחימה". הוא מחלק להם מספרי ברזל וממשיך בהוראות: "כניסה למצב גוף מלא, שליפת אקדח אחרי שהגוף התייצב, נועל את הידיים, אצבע על ההדק, תמונת כוונות, סוחט כדור, מחדש קשר, סוחט כדור, מחדש קשר. לאט וכמו שצריך. חברים, מחסנית ביד. אקדח ביד. קדימה, להתחמש".
החניכים מתחמשים ומתחילים בתרגיל הירי זה אחרי זה. זה היום השני של הקורס והפעם הראשונה שהם יורים תחמושת חיה. הקבוצה מגוונת מבחינת הגילים, צבע העור וגם מכילה שמות ערביים לצד העבריים. הקורס נמשך שישה ימים, שלאחריו רשאים המסיימים בהצלחה לאבטח בתי ספר.
קורסים כגון אלו הם עניין שבשגרה במטווח כפר סבא הולנדר השייך לעירייה ומנוהל על ידי בני הזוג מיכה, בן 57, וריקי הולנדר, בת 54. ריקי היא אחת הנשים הבודדות בצמרת ענף הנשק הפרטי בישראל. "התחתנתי עם זה", היא אומרת ומספרת שבמקור למדה להיות מורה־גננת. כשהיא נדרשת לפרט על אי אילו קשיים מעצם היותה אשה בענף גברי היא מציינת שכאשר היא מדריכה קבוצה ונוכחים בה חרדים "לפעמים הם לא מסתכלים עלי, ואי אפשר להעביר שיעור ככה, אז אני נאלצת להעביר אותם לקבוצה אחרת".
ריקי הולנדר (בתמונה), מנהלת מטווח כפר סבא־הולנדר: "כסף אין בספורט הזה, אבל כן המון הנאה, ואת יכולה להיות פעילה בירי מעשי עד שאת מתה. לא צריך לתלות את הנעליים. יש תחרויות גם לסיניורים ואפילו לסופר־סיניורים. גם סיף התחיל מקרבות אמיתיים, גם אנחנו רוצים להימדד על מהירות ודיוק. מה גם שיש המון אקשן"
מעבר לעבודת הניהול של בני הזוג הם גם פעילים מאוד בירי מעשי, ענף ספורט שבמסגרתו אנשים מרחבי העולם מתחרים בירי מאקדחי קליבר 9 מ"מ ומעלה. האולימפיאדה עוד לא הכירה בו כענף ספורט, אבל המשתתפים לוקחים את העניין מאוד ברצינות. בישראל פעילים בתחום 300–500 איש. הייחודיות של הענף היא שבכל תחרות יש תרגיל אחר המוטל על המתמודדים, ואף תרגיל לא חוזר על עצמו. "צריך לירות לפעמים מאחורי מחסה, דרך חלונות, על מטרות נוסעות, מטרות קופצות וכו'. אי אפשר להתאמן מראש על תרגיל מסוים", מסבירה הולנדר.
יום לאחר פגישתנו טסו בני הזוג הולנדר לתחרות שהתקיימה ביקטרינבורג שברוסיה. ריקי זכתה במקום הראשון במקצה הנשים ומיכה במקום השני במקצה הגברים. "כסף אין בספורט הזה, אבל כן המון הנאה", מציינת ריקי ומוסיפה יתרון נוסף: "את יכולה להיות פעילה בירי מעשי עד שאת מתה. לא צריך לתלות את הנעליים. יש תחרויות גם לסיניורים ואפילו לסופר־סיניורים".
זה ספורט יוצא דופן, לא?

"נכון. משתמשים בו באקדח, כלי שנועד להרוג. אבל מבחינה ספורטיבית באים לידי ביטוי הרבה דברים אחרים שלא קשורים להרג. בדומה לסיף, שהוא כן ענף אולימפי שהתחיל מקרבות אמיתיים, גם אנחנו רוצים להימדד על מהירות ודיוק. מה גם שיש המון אקשן. זה לא כמו ירי אולימפי, שפעם בדקה יוצא כדור. כאן בדקה אחת גמרת שתי מחסניות. זה מאוד מסוכן, נכון, אבל מתמגנים. יש חוקים מאוד נוקשים בנוגע לבטיחות וכולם מאוד מקפידים. בסך הכל רוצים ליהנות ולצאת בחיים".
האחים לנשק: 
"כאילו הכל פה תותי פרוטי"
ליאור נדיבי, בן 55, הוא אחת הדמויות הבולטות בענף הנשק האזרחי בישראל. הוא משמש כיועץ לזיהוי פלילי ומזכיר "העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל", שהוקמה ב-2013 מתוך מטרה "להיאבק במדיניות צמצום מספר הרישיונות הפרטיים לכלי נשק". הוא נשוי, אב לשניים ומתגורר בצור הדסה. השיחה עמו מתחילה בקרשנדו זועם כלפי הרשויות בישראל: "יש כאן מדיניות לקחת נשק מאזרחים כאילו הכל פה תותי פרוטי ואזרחים לא צריכים נשק כי יש משטרה וצבא שיגנו עלינו. תראי מה קרה במצעד הגאווה, איזו הגנה האנשים שם קיבלו. בארצות הברית מקרה כזה היה נגמר כששלושה אזרחים תוקעים בו כדור והוא היה מת. אם היה שם אזרח עם נשק, הוא היה יכול להיכנס קודם. אבל אז היו שמים אותו שלוש שנים בחקירה, כי היום לשאת נשק זה פשע".
לנדיבי נמאס שמשמיצים את נושאי הנשק האזרחי בישראל, אז הוא החליט לאסוף, לאגד ולפרסם נתונים שיוכיחו לכולם שהם טועים. וכך, תחת הכותרת "דוח אירועי ירי ורציחות נשים" הוא פירסם את הנתונים הבאים: מתוך 496 אירועי הירי שתועדו בשנת 2014, מאבטחים ושומרים היו מעורבים בחמישה מקרים (1%) ואזרחים פרטיים בחמישה מקרים נוספים (1%). לגבי רציחות נשים – "עוד אשמה שגולגלה לפתחם של אזרחים נושאי נשק", כפי שמכנה זאת נדיבי – הוא מציג נתונים שמראים כי בשנים 2000–2014 מתוך 323 מקרי רצח של נשים, שמונה (2.47%) התבצעו עם כלי נשק פרטיים. נתון נוסף שמופיע בדוח שלו מצביע על כך שבשנת 2014 לא נעצר אף מחזיק כלי נשק חוקי כחשוד ברצח אשה. את הנתונים אסף לדבריו מדיווחים בכלי התקשורת ונתונים שפורסמו על ידי המשרד לביטחון פנים והמשטרה.
מול הנתונים הללו ניצבים הנתונים של ארגון "האקדח על שולחן המטבח", שמטרתו בדיוק הפוכה – לצמצם את מספר כלי הנשק במרחב הציבורי. על פי נשות הארגון בשנים 2000–2013 נשק ארגוני (של מאבטחים) גרם למותם של 17 נשים ו-14 גברים. לכך נוסף עוד טיעון כנגד הנשק הפרטי, שגורס כי נשק לא בהכרח צריך להרוג, אלא יכול רק לאיים, כדי לזרוע אימה על נשים וילדים בבתים אלימים או על עובדות בשירותי מין.
עתיד הענף: 
"ידידותי למשתמש"
זה כמה חודשים שפרופ' שלמה שפירא, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן ומומחה למודיעין וטרור, עמל על נוסח חוק חדש ומתוקן לחוק כלי ירייה. החוק הנוכחי הוא משנת 1949 והוא מגובב מטלאים על טלאים של תיקונים והערות. עתה, ארבע שנים לאחר שאגף כלי הירייה עבר מפיקוחו של משרד הפנים למקומו הטבעי במשרד לביטחון פנים, הגיעה גם העת שהחוק יעודכן. בישראל כמו בישראל מיד נשמעות דעות רבות ומגוונות על נוסח החוק החדש עוד לפני שפורסם או גובש במלואו.
הדבר היחיד שידוע בוודאות לגביו הוא שיהיה בו ניסיון (זה דורש כמובן לעבור ועדות, קריאות בכנסת וכן הלאה עד לאישור) להפריד בין הרישיון לנשק לבין הנשק עצמו. היום החוק דורש שלכל אקדח יהיה רישיון רק לאדם אחד ומי שאינו בעל הרישיון אינו יכול לשאת אותו. החוק החדש יעניק רישיון לירות בנשק בנפרד מהרישיון להיות הבעלים שלו. הדבר משול להבדל בין רישיון נהיגה המחייב נהיגה ברכב אחד ספציפי הרשום תחת בעל הרישיון לבין רישיון נהיגה כללי.
בפגישה שערכנו במשרד לביטחון פנים בירושלים – שבה נכחו יואל לוי, סמנכ"ל בכיר לתפעול ופיקוח, יוסף מנשה, ממלא מקום מנהל אגף רישוי כלי ירייה במשרד (במקום יעקב עמית, שפרש וטרם מונה לו מחליף), וגם תנ"צ אמיתי לוי, ראש חטיבת אבטחה של משטרת ישראל – עלה הנושא.
תומר אפלבאום
כך הסביר זאת יואל לוי: "היתרון בכך הוא שתהיה לנו יותר שליטה, פחות רגולציה וזה יהיה יותר ידידותי למשתמש. למשל, כשמישהו יוצא ללוות טיול בשטחים מסוכנים והמשטרה חושבת שראוי שיהיה לו נשק, הוא יוכל ללכת לבית מסחר לכלי ירייה, לשכור נשק לפי דרגת נשיאת הרישוי שקבענו לו, הכל בהנחה שהוא מיומן ומאומן כמובן, וזה יאפשר ליותר אנשים לאבטח טיולים כי הם לא יצטרכו להיות הבעלים של נשק פרטי".
תנ"צ אמיתי לוי (בתמונה): "אם כבר מסתמכים על האזרחים, אז שהנשק יהיה בידיים נכונות. הוא, למשל, היה בנח"ל (מצביע על הצלם תומר אפלבאום), תחשבי כמה כסף המדינה משקיעה באימונים ובהכשרות שלו. למה שאדם כמוהו שיוצא לאזרחות לא יישא נשק במצב ביטחוני כמו שלנו שנקרא 'טרור עממי', כזה שלעולם יפתיע אותך"
אמיתי לוי מהמשטרה מוסיף שהעניין יקל למשל על משפחה, שבה שני בני הזוג ואולי גם אחד הילדים הגדולים רוצים שתהיה להם אפשרות לירות, אבל לא מעוניינים לקנות נשק לכל אחד מהם. גם אמיתי לוקה בנטייה של אנשי הענף לגבות כל טיעון בדוגמה עקובה מדם: "במקרה של הרצח של משפחת פוגל באיתמר (בשנת 2011 חדרו שני מחבלים לבית המשפחה ורצחו את שני ההורים ושלושה ילדים), היה שם נשק מתחת למיטה, כי האבא היה חבר בכיתת הכוננות של היישוב. האב נדקר והאישה ניסתה להגיע לנשק וככל הנראה היה מאבק עליו ופליטת כדור. זה בדיוק האירוע שאליו אנחנו מכוונים, שכל המשפחה תדע להשתמש בנשק".
אחד הדברים הבולטים שעלו מהמפגש עם השלושה הוא שנציג המשטרה רואה עין בעין עם רבים מאנשי הענף שפגשנו. המונולוג על מחזיקי נשק פרטי "כמכפילי כוח" לכוחות הביטחון היה כמעט זהה לדברים דומים ששמענו. "הרבה פעמים פיגועי טרור נעצרים על ידי אזרח חמוש או איש ביטחון חמוש שהיו הראשונים להגיע ולעצור את האירוע. זו עובדה, זו המציאות. המדינה לא 'מחמשת' אזרחים, אלא כחלק מתפיסת האבטחה של משטרת ישראל היא נסמכת על אזרחים ומאבטחים חמושים. הרעיון של שיתוף אזרחים בעבודת המשטרה הוא חלק מתפיסת העולם שלנו".

גם המספרים היבשים עשויים לתמוך בטיעון כזה – בעוד שכל משטרת ישראל מונה כ-30 אלף שוטרים, מספר נושאי כלי הנשק הפרטי עומד על כ-120 אלף איש ומספר המאבטחים נושאי כלי הנשק על 43 אלף. בהחלט מכפילי כוח.
אם ככה, יש למשטרה אינטרס להגדיל את מספר כלי הנשק?
אמיתי לוי: "לא להגדיל, אלא אם כבר מסתמכים על האזרחים, אז שהנשק יהיה בידיים נכונות, מפוקח, מבוקר ומיומן. הוא, למשל, היה בנח"ל (מצביע על הצלם תומר אפלבאום), תחשבי כמה כסף המדינה משקיעה באימונים ובהכשרות שלו. למה שאדם כמוהו שיוצא לאזרחות לא יישא נשק במצב ביטחוני כמו שלנו, שנקרא 'טרור עממי', כזה שלעולם יפתיע אותך".
אז מה שאתה אומר הוא שלמשטרה יש אינטרס להגדיל את מספר כלי הנשק הפרטיים והמשרד לביטחון פנים עוצר אתכם עם הקריטריונים המצומצמים שלהם, כמו למשל רק מי שגר או עובד ביישוב זכאי (אפלבאום מתגורר בתל אביב, ולכן לא יכול להוציא רישיון לנשק)?
אמיתי: "על זה כבר המשרד לביטחון פנים יענה לך".
יואל לוי (מהמשרד לביטחון פנים): "כל שר מגיע עם מדיניות משלו".
השר גלעד ארדן נכנס לא מזמן לתפקידו אז הוא ודאי עוד לא גיבש מדיניות, אבל רבים בענף טוענים שאהרונוביץ' פעל דווקא לצמצום הנשק הפרטי.
יואל לוי: "זה לא נכון, אהרונוביץ' פעל לכך שנשק יימצא במקום שבו הוא צריך להימצא. פעלנו בדיוק כפי שהשר הנחה. אין הקשחה במתן הנשק, אלא סוג מסוים של מציאות שמעת לעת אנחנו בוחנים אותה. אם נכון יותר להקל במקומות מסוימים או להקשות.
יוסף מנשה (גם הוא מהמשרד לביטחון פנים): "המדיניות של המשרד היא מדיניות מאזנת, לא מצמצמת – לתת את הנשק באמת איפה שצריך, ומצד שני לשמור על הציבור. ביטחון הציבור זה מעל הכל".
התשובות הן די מעורפלות ולא הופכות נהירות יותר גם אחרי שהשאלה נשאלת שוב ושוב. אמיתי מספק את הזווית של המשטרה בנושא: "כל מה שאנחנו מחליטים יש לו משמעות בשטח. החלטנו למשל שתפיסת האבטחה בבנקים עד לפני שנתיים לא היתה מספיק טובה, בדקנו את עצמנו ועשינו תהליכים כאלה ואחרים, שהובילו לכך שחלק מהמאבטחים שהיינו רגילים לראות אותם כבר לא נמצאים במקום שלהם. אז מתוך 1,000–2,000 מאבטחים נפלטו לשוק 500 מאבטחים וזה גם אומר פחות 500 כלי נשק. דבר דומה קרה גם עם מערכי האבטחה של מסעדות וקניונים. פעולות שעשינו גרמו לכך שיהיו פחות ופחות כלי נשק. אנחנו לא מצטערים על זה ולא מנסים לשנות את המגמה.
השבועות האחרונים הם בסימן של טרור מכל הכיוונים, גם מהכיוון היהודי. יש לכם דרך למנוע מאנשי ארגון להב"ה למשל להחזיק נשק ברישיון, כפי שליגאל עמיר היה?
אמיתי: "במדינה דמוקרטית דעות פוליטיות לא יכולות להשפיע על הקריטריונים לרישיון נשק. תחשבו איך זה ייראה אם בגלל שמישהו מאמין שהר הבית צריך להיות של יהודים, אבל הוא איש נורמטיבי ודמוקרט, אפסול ממנו נשק? מצד שני, אתם בעצמכם אמרתם שאפילו לאנשים שיש לנו את כל הסיבות בעולם לתת בידיהם נשק כמו תומר אפלבאום אנחנו לא נותנים, אז לאחד כמו בנצי גופשטיין ניתן?"

[טריגר]

מדהים איך הכתבת נטע אחיטוב מסוגלת להוציא כתבה ופשוט לא להבין כלום מה "תחקיר" שעשתה.
מרבית הכתבה עויינת ודעתנית ולא עובדתית.
רואים בזיק של אור בסוף, יישר כוח לעמותה ולליאור- הדברים כנראה הוצגו בעמל רב על מנת שהכתבת החביבה תתייחס ותציין אותם- חשוב שסוף סוף יגיע מענה .