זה כל הסיפור ...

[ניר ל]

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340, ... 97,00.html

קראו את הכתבה, כתבנו לפני מספר ימים על כך שנמנע ממועדוני קליעה להיכנס לבתי ספר, אז מסתבר שגם להזכיר את המילה מטוס קרב וחיל רגלים בקייטנה זה מיליטריסטי ומוקצה.
זה מה שקורה אחרי שנים של אנטי לכל סממן של צבא, זה נטמע בחברה, לא רק בתל אביב שלא יהיה ספק.
הילדים הרכים האלה יפגשו בעוד מספר שנים, נרצה או לא, ילדים אחרים בני גילם שאצלם בקיטנה מחזיקים קלשניקוב ו RPG , מביימים הצגה בה כובשים קיבוץ ישראלי ורוצחים את תושביו, הורגים ושובים חיילים ישראלים ושורפים דגלי ישראל. מעניין מי יגיע יותר מוכן מנטלית למפגש.

[GUSS]

תגובות הקוראים לא מעניינות פחות..

[itamar]

זה לא מפליא.
זה לא סוד שחלום של כל אם עברייה שהבן שלה ילך ל-8200 ולא לקרבי.
הן מחנכות את הילדים שלהן לזה מגיל אפס ולא בוחלות בשום אמצעי- ממש שטיפת מח.
אני נתקלתי בזה כשהבנות שלי התגייסו לצבא.
ועכשיו יש כתבה בערוץ 10 על 8200..

בתכלס - אני לא מאשים אף אחד חוץ מהממשלה.
כי בניגוד לכל מיני ג'ובים, שירות קרבי בכלל לא מתגמל - אז למה ללכת לקרבי?
מה מקבל חייל משוחרר אחרי שמסיים שירות של 3-4 שנים ביחידה קרבית?
בעיטה בתחת + שירות מילואים לא פחות קשה.. (מנהלים במקומות עבודה ממש אוהבים את זה).

כיוון שהמדינה לא דואגת לאזרחים שלה, כל אחד דואג לעצמו.
ואחרי ששתי הבנות שלי בחרו לשרת בקרבי למרות שעברו את כל המבדקים של חמ"ן אני מבין איזה טעות הן עשו.

א.

[Warlord]

לגבי חוסר המוטיבציה לשרת בקרבי אני לא לגמרי מסכים איתכם.
אמנם יש את אלה, אבל ברוך השם זה ממש לא כולם.
והילדים גם לא תמיד שומעים בקול ההורים שלהם.
בחברה שלנו שירות בקרבי עדיין נחשב למכובד וראוי ושירות ביחידה מובחרת עדיין נחשב ליוקרתי ודבר שגם אנשי עסקים ופוליטיקאים בני 50 מתגאים בו בכל הזדמנות שבה ניתן לנפנף בעברם בסיירת.

אני לא חושב שיש אנטי בחברה הישראלית נגד נשק (של המדינה) ונגד הצבא, למעט בקבוצות שוליים. גם לא בשכונה שבה גדלתי בצפון תל אביב מוקף באנשים מאוד שבעים. למרבית הישראלים יש סנטימנט חיובי לצבא ולאמל״ח הצבאי.

לגבי המוכנות המנטלית למפגש עם האויב, העובדות שתוארו נכונות, אך אני שואל מה האלטרנטיבה.?
להפוך את הילדים שלנו לפסיכופטים צמאי דם?
לדעתי אין בזה צורך!
הצבא שלנו לקח אותי בגיל 18 וקצת מפונק והפך אותי בגיל 20 למכונת מלחמה שחבל על הזמן.
המסלול שעברתי שם שינה אותי לנצח.
לא צריך לעבור את התהליך הזה בגיל 6.
חברים, הכל טוב, די עם נבואות הזעם.
אנחנו כאן ע״מ להשאר לא הולכים לשום מקום!

אם הדיון היה על נשק פרטי, הייתי מבין וגם מסכים שיש בעיה תדמיתית

[ניר ל]

יש לי בן לפני גיוס. מגיל 15 הוא רץ על הגבעות עם נערים בוגרים ממנו במסגרת הכנה לסיירות של יובל עילם, הקיץ הוא מצטרף לגדנ״ע צלילה בשביל הכיף (הוא כבר צולל מוסמך) כי נכון להיום מעדיף מטכ״ל על שייטת ...
בינתיים הוא עבר את המבדקים ומאותר לתלפיות, קורס טייס וחמ״ן ... אין לי מושג לאן זה יתפתח, כי הוא לא שולל שום אופציה.
זה ילד שנולד גדל והתחנך בצפון ת״א אגב. תגידו שזה לא פלא, הרי הוא הבן שלי ואני חזק בעניינים - אז זהו שלא.
אמנם בנערותי הייתי מורעל צבא ונשק, אבל זה עבר לי עוד לפני שהוא נולד. אמנם תמיד היה בבית נשק, אבל זה לא היה עניין ולא היה בזה עיסוק. הוא זה שהחל לגלות עניין מגיל צעיר (סביב 11), אין לי מושג מה היה הטריגר והדבר היחיד שאני עשיתי זה לזרום איתו ולא לדכא את הסקרנות.
הוא זה שהחזיר אותי לתחום ולא להיפך, התחיל בזה ששכנע אותי לקחת אותו למועדון איירסופט, אח״כ להפנינג ״מכונות יריה״ בארה״ב כמתנת בר מצווה ... לא עבר הרבה זמן ומצאתי את עצמי מבלה יותר במטווח, עד שהצטרפתי למועדון ירי מעשי. כשהבנתי שכוונותיו רציניות, השתדלתי מאד להציג בפניו את הצד השני, הלא זוהר שבשירות קרבי - הדברים שאיתמר הזכיר, אבל בעיקר השחיקה של הגוף והנכויות הגופניות והנפשיות ששירות כזה עלול לייצר, לצערי יש לי לא מעט דוגמאות חיות ומתות.
הוא מבין או יותר נכון יודע, שהמערכת משתמשת בו ולא מעבר לזה, שהיא תתנער ממנו ברגע שמשהו ישתבש.
אולי הוא יתגייס בעוד שנה לסיירת אולי לטייס ואולי לחמ״ן - כרגע כל האפשרויות פתוחות בפניו, ישנו כמובן עניין ההתאמה שמתברר בהמשך, אבל זו תהיה בחירה שלו, אתגר שלו, בלי ציפייה לקבל תמורה ממישהו.

[ניר ל]

ע׳ אחי, פוליטיקאים אולי מתגאים עדיין, כי הם בני הדור שלנו ומעלה.
כשאנחנו היינו בני 6, התחפשנו כל שנה לצנחן או קאובוי , מינימום שוטר אבל העיקר שיהיה עם אקדח אחד לפחות.
בשכונה שיחקנו באקדחי פיקות, ניהלנו קרבות טוטו ובתחילת כתה ט׳ הגיעו מדריכי גדנ״ע קליעה עם כמה רובים כדי להציע לנו להצטרף למועדון.
אני לא דואג שכל המתגייסים יגיעו ל 8200 כי ככה אמא שלהם רוצה. כמו שאמרת וגם אני הדגמתי - מגיל די צעיר יש לילדים דעה ועניין, הם חשופים להרבה מידע, לא צריכים את ההורים כדי לגבש דעה ומהר מאד גם מבטלים את דעתם. אבל הטרנד החברתי הזה קיים והוא גם הגורם לאנטי כלפי נשק בידי אזרחים, לכן העליתי את זה כאן.

חייב להודות שגם אני נפלתי בזה. הקטנה (6) הגיעה בשנה שעברה מהצהרון/קייטנה עם סיפורים על תכנים דתיים, על הצגה שבה לבנים ולבנות תפקידים שונים, כל מני שירים וכו׳ - ישר נכנסנו למגננה והתלהמות בנוסח ״הדתה״.
במחשבה קצת יותר רצינית, מה החשש ? שילדה בת שש תחזור בתשובה ולא תסכים להדליק אור בבית בשבת או לנסוע לסבתא שלה ברכב? אז מכירים להם קצת תכנים דתיים שהם לא פוגשים בבית, חושפים בפניהם עוד פן של החברה הישראלית והעם היהודי, למה לחפור להם מגיל 4 שיש משפחות עם שתי אמהות / אבות זה נאור מאד וחיוני, אבל זה שיש דתיים או שומרי מסורת זה סוד ?

[ysd]

אתה פשוט צריך להבין אותם.
הם התנגדו, כי המדריכים להפעלה וסדנת נשק היו ילדים בני 12 מחברון.
הם חשבו ,שהם לא מספיק מנוסים בשביל הדרכה.

[Warlord]

ע׳ אחי, פוליטיקאים אולי מתגאים עדיין, כי הם בני הדור שלנו ומעלה.
כשאנחנו היינו בני 6, התחפשנו כל שנה לצנחן או קאובוי , מינימום שוטר אבל העיקר שיהיה עם אקדח אחד לפחות.
בשכונה שיחקנו באקדחי פיקות, ניהלנו קרבות טוטו ובתחילת כתה ט׳ הגיעו מדריכי גדנ״ע קליעה עם כמה רובים כדי להציע לנו להצטרף למועדון.
אני לא דואג שכל המתגייסים יגיעו ל 8200 כי ככה אמא שלהם רוצה. כמו שאמרת וגם אני הדגמתי - מגיל די צעיר יש לילדים דעה ועניין, הם חשופים להרבה מידע, לא צריכים את ההורים כדי לגבש דעה ומהר מאד גם מבטלים את דעתם. אבל הטרנד החברתי הזה קיים והוא גם הגורם לאנטי כלפי נשק בידי אזרחים, לכן העליתי את זה כאן.

חייב להודות שגם אני נפלתי בזה. הקטנה (6) הגיעה בשנה שעברה מהצהרון/קייטנה עם סיפורים על תכנים דתיים, על הצגה שבה לבנים ולבנות תפקידים שונים, כל מני שירים וכו׳ - ישר נכנסנו למגננה והתלהמות בנוסח ״הדתה״.
במחשבה קצת יותר רצינית, מה החשש ? שילדה בת שש תחזור בתשובה ולא תסכים להדליק אור בבית בשבת או לנסוע לסבתא שלה ברכב? אז מכירים להם קצת תכנים דתיים שהם לא פוגשים בבית, חושפים בפניהם עוד פן של החברה הישראלית והעם היהודי, למה לחפור להם מגיל 4 שיש משפחות עם שתי אמהות / אבות זה נאור מאד וחיוני, אבל זה שיש דתיים או שומרי מסורת זה סוד ?

יובל עילם....
הזכרת לי נשכחות.
אני הייתי מהחניכים הראשונים שלו. השם שלו עבר אז מפה לאוזן.
הגענו אליו רביעיה מהתיכון שלי עוד בימים שהיה מאמן את הנערים בעצמו.
יובל מדא"ג מעולה ועד היום אני משתמש בשיטות שלו כשאני מתאמן, מדי יום.
כמובן שאז הוא היה יותר ממדא"ג אלא סוג של מנטור ומודל לחיקוי.
אז היו לו אחוז הצלחה מרשימים מאוד בהכנסת החניכים ליחידות מובחרות.
לא יודע איך זה היום אבל אני עדיין רואה צעירים עם טי שירט שלו רצים בחוף הרצליה לפעמים כשאני רץ בים.
מסימני התקופה ביניהם גם בנות. אני אישית בעד בנות ;)

[itamar]

לגבי חוסר המוטיבציה לשרת בקרבי אני לא לגמרי מסכים איתכם.
אמנם יש את אלה, אבל ברוך השם זה ממש לא כולם.
והילדים גם לא תמיד שומעים בקול ההורים שלהם.
בחברה שלנו שירות בקרבי עדיין נחשב למכובד וראוי ושירות ביחידה מובחרת עדיין נחשב ליוקרתי ודבר שגם אנשי עסקים ופוליטיקאים בני 50 מתגאים בו בכל הזדמנות שבה ניתן לנפנף בעברם בסיירת.

אז זהו שלסיירות, שייטת, קורס טייס ועוד יחידות יוקרתיות מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה בעייה למלא את השורות.
יש להם תמיד יותר מועמדים איכותיים מאשר תקנים פתוחים.
לא תראה שם לעולם בעייה במוטיבציה כי זה אופי היחידות האלה.

וצהל לא בנוי רק ממטכל ושלדג, אלא מחילות הרבה יותר אפורים אבל לא פחות חשובים.

בחילות האפורים האלה שם תפגוש בבעיית המוטיבציה ואחוזי גיוס כבר היום.

א.

[GUSS]

אולי כי חסר להן "War machines" חבל"ז, עם סיפורי אני ואני ואני...?

[ניר ל]

הבעיה היא לא מילוי שורות, הבעיה היא התאמה מקסימלית ומוטיבציה.
חיל האויר לא מעוניין למיין פי שלוש מתמודדים ממספר המקומות בקורס טייס, אלא פי 3000.
נכון שעל הנייר עומדים לרשותו כל המלשב״ים והוא רק צריך לבחור, אבל כשרובם חסר מוטיבציה לשירות מהסוג הזה - הוא (אנחנו) בבעיה כי אלו שיש להם מוטיבציה הם לא בהכרח הכי מתאימים.

[ליאור45]

גם כשאני התגייסתי ב-1990 הייתה תעמולה תבוסתנית לפיה הדור שלי לא מוכן בשיט להגן על המדינה. אל תצפו לשינוי בזה.

[Warlord]

אולי כי חסר להן "War machines" חבל"ז, עם סיפורי אני ואני ואני...?

הזמנים השתנו. ימי הפלמחניק הצנוע עם השפם והכובע טמבל חלפו לבלי שוב.... אנשים מתגייסים למה שמשרת את השאיפות והצרכים האישיים שלהם לא פחות מצרכי המדינה.
אנשים הישגיים עם שאיפות גדולות, אגו גדול ורצון להצטיין ולהתבלט נמצאים באחוזים לא מבוטלים בכל מקום יוקרתי. גם ביחידות מובחרות. התכונות האלה זה הדרייב האישי שלהם וזה לא אומר שהם לא יתפקדו טוב בצוות.
אני התגייסתי ליחידה מובחרת גם מהצורך הזה וגם מציונות. לכמת מה יותר אני לא יודע.
אין ספק שחייל באחד מגדודי חטיבות החי״ר בזמנים ההם שצהל עדיין תפס את דרום לבנון תרם למדינה לא פחות ממני ואכל לא פחות חרא. רק חרא מסוג קצת אחר.
אחרי הטירונות שלנו שהיתה באמת לא פשוטה בעיקר מנטלית, עלה הסרגל שלנו אבל השתפרו התנאים.
מצד אחד עמדנו בעומסים גבוהים הרבה יותר מחיילי חיר רגילים ומצד שני היו לנו תנאים טובים יותר.
והיתה לנו הילה.
כמו שאיתמר אמר השירות האפור הוא השירות שפחות מושך ויותר שוחק.

חבר של בן מחזור שלי היה לוחם ביחידה מסוימת ועשה מזה בתקופה האחרונה סדרה שזכתה להצלחה מקומית ובינל - שהוא הפרזנטור והכוכב שלה.
יש משהו רע בזה? יצא לי לפגוש את אותו בחור מדובר ואני מאוד מפרגן לו.
תלמד גם אתה לפרגן. או לפחות לא להתמרמר כל כך. ממש לא יזיק לך.
שתהיה שבת טובה.

[סיורניק]

אולי כי חסר להן "War machines" חבל"ז, עם סיפורי אני ואני ואני...?

הזמנים השתנו. ימי הפלמחניק הצנוע עם השפם והכובע טמבל חלפו לבלי שוב.... אנשים מתגייסים למה שמשרת את השאיפות והצרכים האישיים שלהם לא פחות מצרכי המדינה.
אנשים הישגיים עם שאיפות גדולות, אגו גדול ורצון להצטיין ולהתבלט נמצאים באחוזים לא מבוטלים בכל מקום יוקרתי. גם ביחידות מובחרות. התכונות האלה זה הדרייב האישי שלהם וזה לא אומר שהם לא יתפקדו טוב בצוות.
אני התגייסתי ליחידה מובחרת גם מהצורך הזה וגם מציונות. לכמת מה יותר אני לא יודע.
אין ספק שחייל באחד מגדודי חטיבות החי״ר בזמנים ההם שצהל עדיין תפס את דרום לבנון תרם למדינה לא פחות ממני ואכל לא פחות חרא. רק חרא מסוג קצת אחר.
אחרי הטירונות שלנו שהיתה באמת לא פשוטה בעיקר מנטלית, עלה הסרגל שלנו אבל השתפרו התנאים.
מצד אחד עמדנו בעומסים גבוהים הרבה יותר מחיילי חיר רגילים ומצד שני היו לנו תנאים טובים יותר.
והיתה לנו הילה.
כמו שאיתמר אמר השירות האפור הוא השירות שפחות מושך ויותר שוחק.

חבר של בן מחזור שלי היה לוחם ביחידה מסוימת ועשה מזה בתקופה האחרונה סדרה שזכתה להצלחה מקומית ובינל - שהוא הפרזנטור והכוכב שלה.
יש משהו רע בזה? יצא לי לפגוש את אותו בחור מדובר ואני מאוד מפרגן לו.
תלמד גם אתה לפרגן. או לפחות לא להתמרמר כל כך. ממש לא יזיק לך.
שתהיה שבת טובה.

"הילה" של יחידה כמוטיבציה להתגייס זה נושא מעניין. היום זה קיים בסיירות, לפני כן זה היה בשריון ובחי"ר, בטיס זה תמיד היה, אולי כיום יש הילה גם ביחידות הסייבר והטכנולוגיה למיניהן.
אבל צריך לזכור שצה"ל צריך לגייס גם חמשים, אפסנאים, טבחים, תותחנים (כמו ביצים - משתתפים אבל לא נכנסים), שלא לדבר על מכונאים בספינות (לעם היהודי יש הסטוריה צבאית מפוארת עוד מתקופת התנ"ך, אבל מעולם לא היינו אימפריה ימית).

מעבר לכך, כשכבר מגיעים ליחידה, ההילה מהר מאוד מתגלה כמשענת קנה רצוץ - לוחמים צריכים למצוא את המוטיבציה בתוך עצמם ובערכים שלהם והרצון להצליח בכל מחיר, ההילה לא מספיקה כדי לעבור מסלול ושירות ביחידה לאורך זמן.

אם הבנתי אותך נכון ודיברת על פאודה, יש סיירות ויחידות מיוחדות שאין להן הילה כי פשוט לא שומעים עליהן , למרות שהעבודה שהן עושות היא קשה, מסוכנת, חשובה ואפילו "מיוחדת" לא פחות מיחידות אחרות עם יחסי ציבור ועיתונאים שמתארחים באופן קבוע (למשל שדו"ב בתקופת ההקמה שלהן - אף אחד לא ידע ולא הכיר והדבר היחיד ששמעו בתקשורת זה על ההתעללויות בחיילים בשיעורי קרב מגע).

בכלל בצה"ל יש נטייה להקים יחידות מיוחדות אד-הוק לכל צורך שקם (יחידת סמור, רימון, יט"ע ועוד) ואפילו בתוך גדודים מקימים "צוות חוד" או "סיירת מפל"ג" אז כולם מרגישים מיוחדים ולכולם קוראים "סיירת", בסוף הגדודים נשארים עם אנשים שמרגישים פראיירים שלא הגיעו ל"סיירת של המסייעת" ולא עושים עליהם כתבות והתנאים חרא וכו' וכו'. אז למה שירצו להגיע לשם?

אין בעיה לפרגן לתותחים בסיירות ומי שמצטיין ושואף להיות הטוב ביותר כנראה יצטיין בכל מקום - אבל קל מאוד לשכוח את האנשים האפורים שעובדים בתנאים של "ראש קשה", שאין להם ספונסרים וסלבריטיז שתורמים למועדון היחידה ובחורות שזורקות את הבגדים למראה הסיכה הענקית או קו טלפון ישיר לאיזה גנרל בכיר שאפשר פשוט להרים לו טלפון ולתקן דברים (מתקשר לאשכול הקודם שהיה על כיתת כוננות אזרחית). גם מפקדי אוגדות ושרי בטחון לפעמים מסתנוורים מההילה וזה מגיע בסוף גם לפן המבצעי של חלוקת משימות, תקציבים וכוח אדם.

[Warlord]

אולי כי חסר להן "War machines" חבל"ז, עם סיפורי אני ואני ואני...?

הזמנים השתנו. ימי הפלמחניק הצנוע עם השפם והכובע טמבל חלפו לבלי שוב.... אנשים מתגייסים למה שמשרת את השאיפות והצרכים האישיים שלהם לא פחות מצרכי המדינה.
אנשים הישגיים עם שאיפות גדולות, אגו גדול ורצון להצטיין ולהתבלט נמצאים באחוזים לא מבוטלים בכל מקום יוקרתי. גם ביחידות מובחרות. התכונות האלה זה הדרייב האישי שלהם וזה לא אומר שהם לא יתפקדו טוב בצוות.
אני התגייסתי ליחידה מובחרת גם מהצורך הזה וגם מציונות. לכמת מה יותר אני לא יודע.
אין ספק שחייל באחד מגדודי חטיבות החי״ר בזמנים ההם שצהל עדיין תפס את דרום לבנון תרם למדינה לא פחות ממני ואכל לא פחות חרא. רק חרא מסוג קצת אחר.
אחרי הטירונות שלנו שהיתה באמת לא פשוטה בעיקר מנטלית, עלה הסרגל שלנו אבל השתפרו התנאים.
מצד אחד עמדנו בעומסים גבוהים הרבה יותר מחיילי חיר רגילים ומצד שני היו לנו תנאים טובים יותר.
והיתה לנו הילה.
כמו שאיתמר אמר השירות האפור הוא השירות שפחות מושך ויותר שוחק.

חבר של בן מחזור שלי היה לוחם ביחידה מסוימת ועשה מזה בתקופה האחרונה סדרה שזכתה להצלחה מקומית ובינל - שהוא הפרזנטור והכוכב שלה.
יש משהו רע בזה? יצא לי לפגוש את אותו בחור מדובר ואני מאוד מפרגן לו.
תלמד גם אתה לפרגן. או לפחות לא להתמרמר כל כך. ממש לא יזיק לך.
שתהיה שבת טובה.

"הילה" של יחידה כמוטיבציה להתגייס זה נושא מעניין. היום זה קיים בסיירות, לפני כן זה היה בשריון ובחי"ר, בטיס זה תמיד היה, אולי כיום יש הילה גם ביחידות הסייבר והטכנולוגיה למיניהן.
אבל צריך לזכור שצה"ל צריך לגייס גם חמשים, אפסנאים, טבחים, תותחנים (כמו ביצים - משתתפים אבל לא נכנסים), שלא לדבר על מכונאים בספינות (לעם היהודי יש הסטוריה צבאית מפוארת עוד מתקופת התנ"ך, אבל מעולם לא היינו אימפריה ימית).

מעבר לכך, כשכבר מגיעים ליחידה, ההילה מהר מאוד מתגלה כמשענת קנה רצוץ - לוחמים צריכים למצוא את המוטיבציה בתוך עצמם ובערכים שלהם והרצון להצליח בכל מחיר, ההילה לא מספיקה כדי לעבור מסלול ושירות ביחידה לאורך זמן.

אם הבנתי אותך נכון ודיברת על פאודה, יש סיירות ויחידות מיוחדות שאין להן הילה כי פשוט לא שומעים עליהן , למרות שהעבודה שהן עושות היא קשה, מסוכנת, חשובה ואפילו "מיוחדת" לא פחות מיחידות אחרות עם יחסי ציבור ועיתונאים שמתארחים באופן קבוע (למשל שדו"ב בתקופת ההקמה שלהן - אף אחד לא ידע ולא הכיר והדבר היחיד ששמעו בתקשורת זה על ההתעללויות בחיילים בשיעורי קרב מגע).

בכלל בצה"ל יש נטייה להקים יחידות מיוחדות אד-הוק לכל צורך שקם (יחידת סמור, רימון, יט"ע ועוד) ואפילו בתוך גדודים מקימים "צוות חוד" או "סיירת מפל"ג" אז כולם מרגישים מיוחדים ולכולם קוראים "סיירת", בסוף הגדודים נשארים עם אנשים שמרגישים פראיירים שלא הגיעו ל"סיירת של המסייעת" ולא עושים עליהם כתבות והתנאים חרא וכו' וכו'. אז למה שירצו להגיע לשם?

אין בעיה לפרגן לתותחים בסיירות ומי שמצטיין ושואף להיות הטוב ביותר כנראה יצטיין בכל מקום - אבל קל מאוד לשכוח את האנשים האפורים שעובדים בתנאים של "ראש קשה", שאין להם ספונסרים וסלבריטיז שתורמים למועדון היחידה ובחורות שזורקות את הבגדים למראה הסיכה הענקית או קו טלפון ישיר לאיזה גנרל בכיר שאפשר פשוט להרים לו טלפון ולתקן דברים (מתקשר לאשכול הקודם שהיה על כיתת כוננות אזרחית). גם מפקדי אוגדות ושרי בטחון לפעמים מסתנוורים מההילה וזה מגיע בסוף גם לפן המבצעי של חלוקת משימות, תקציבים וכוח אדם.

זה מתחיל בזה שאתה מציב לעצמך יעד שאפתני והולך על זה בכל הכוח. מסכים איתך שההילה משנית. אתה מחזיק מעמד במקומות כאלה בדיוק כמו שאמרת - בגלל הרצון האישי שלך לא להשבר בכל מחיר ולעמוד ביעד שהצבת לעצמך, ואם יורשה לי להוסיף , גם בגלל החברים.